הסערה שהחדירה את הרעף הצרפתי לגגות ארץ ישראל

עד להופעתו של רעף מרסיי היו ידועים באירופה בעיקר שני טיפוסים פשוטים של רעפי חרסית, פרי ייצור ידני: “רעף שטוח” ו”רעף עגול”. באזור פרובנס ידעו לייצר אריחים ורעפים שטוחים עוד מימיה כמושבה פניקית, ואומנים מסיציליה, שהגיעו לאזור מאוחר יותר, לימדו כיצד לייצר גם רעפים עגולים

עד להופעתו של רעף מרסיי היו ידועים באירופה בעיקר שני טיפוסים פשוטים של רעפי חרסית, פרי ייצור ידני: “רעף שטוח” ו”רעף עגול”. באזור פרובנס ידעו לייצר אריחים ורעפים שטוחים עוד מימיה כמושבה פניקית, ואומנים מסיציליה, שהגיעו לאזור מאוחר יותר, לימדו כיצד לייצר גם רעפים עגולים. הרעף המודרני ‘רעף מרסיי’, הומצא בסביבות שנת 1835 דווקא בחבל אַלזס בסדנה המשפחתית של סָביֶה ג’ילרדוני ואחיו ז’וזף בעיירה אלטקירש שבדרום החבל. ממציאיו פיתחו קו ייצור ממוכן למוצר החדשני ורשמוהו כפטנט. סיפוח אַלזס לפרוסיה בשנת 1871 דחק את המשפחה לחבל המארן, שם הקימה מפעלים חדשים, והרעף שפיתחה זכה לפרסי תעשייה רבים.

עד שנת 1830 יוצרו מוצרי החרסית בבתי מלאכה כפריים שהשתמשו בכבשני חצר קטנים מוסקי עץ ובעלי תפוקה מוגבלת, ובמחזורים עונתיים. ערב המאה ה-19 נמנו באזור כ-35 בתי מלאכה כפריים, והללו שמרו את רזי הייצור כסוד משפחתי. במחצית הראשונה של המאה הביאה שורה של מיזמים הנדסיים גדולים לפיתוח כללי של האזור: בשנת 1830 הוכשרה דרך מודרנית לכרכרות ולעגלות משא ממרסיי לכפרים, ובשנות הארבעים נסללה מסילת הברזל הארצית ממרסיי לאביניון. כשהחלו עבודות החפירה עבורה התגלו מרבצים ענקיים של אדמת חרסית משובחת. מהנדסי המסילה ניצלו זאת, הביאו פועלים מומחים מבלגיה, והללו ייצרו במחנות עבודה ובכבשנים שבנו בצדי דרכים מוצרי בנייה מדויקים, לפליאת בעלי המלאכה המקומיים. המוצרים הללו שימשו לבניית הגשרים, מעבירי המים, והמנהרות הגדולות של הפרויקט. באותה תקופה נחפרה “תעלת מרסיי” – מיזם ממלכתי אדיר מימדים שחיבר את כל המחוז, דרך נהרות האזור, אל העיר הגדולה שבדרומו גם מיזם זה צרך כמויות גדולות של מוצרי חרסית עבור צנרת ניקוז, תעלות, מבנים וגשרים, וכך התפתחה והשתכללה במהירות תעשיית החרסית בעורף העיר.

Gil_1

צילום: מגזין אתרים, גיל גורדון

בסביבות שנת 1848 רכש יצרן מקומי ראשון במרסיי את הפטנט של רעף ג’ילרדוני. באותה עת הגיע לאזור ידע טכני מגרמניה על בניית כבשנים מחזוריים מודרניים חוסכי אנרגיה ושיטות של אנליזות כימיות לניתוח איכויותיהם של מרבצי חרסית. בתהליך הדרגתי הפכו בתי מלאכה כפריים לסדנאות, אחר כך למפעלים ממוכנים ולבסוף לבתי חרושת ממונעים, עתירי הון וכוח אדם, והללו נבנו בעיבורי מרסיי. אלה כללו את הרעף האלזסי תוך שמירה על יתרונותיו הבסיסיים, ולאחר ניסויים רבים מצאו את היחס הנכון בין חוזק למשקל. בעקבות זאת פותחה תבניתו האופטימאלית לבנייה, ועד מהרה זכה המוצר לכינוי “רעף מרסיי”.

מותג הרעפים שכובש את העולם

משנות השישים של המאה ה-19 ואילך החלה תעשיית החרסית בכללה לעבור ממפעלים ממוכנים לבתי חרושת גדולים ממונעי קיטור ובהם מכונות חדשניות. פיתוח התשתיות בפרובנס היטיב עם עיר המחוז ואוכלוסייתה גדלה במהירות ל-360,000 נפש בשנת 1,880. גם נמלה התפתח: נבנו רציפי ים גדולים חדשים, מערך השינוע והסוורות השתכלל וכמות ספינות הסוחר שפקדוהו נסק במקביל להתפשטות הקולוניאלית הצרפתית. מרחב הסֶ און / סנט. אנרי הפך למרכז ייצור החרסית הגדול של צרפת, ומרסיי – נקודת המוצא שלו – הייתה לנמל המסחרי הגדול בים התיכון.

בשנת 1860 יוצאו כ-48% ממוצרי החרסית למושבות ולשטחי החסות הצרפתיים, 32% לארצות זרות בים התיכון ובהן איטליה, יוון, טורקיה ומצרים; והשאר לארצות מרכז אמריקה ודרומה ויעדים אחרים. משבר כלכלי שפקד את צרפת בשנים (1871 – 1868) שנות מלחמת פרוסיה-צרפת דחף את יצרני מרסיי להרחיב את פעילותם בחוץ לארץ, ורעף מרסיי החל להופיע בקצות עולם. בשנות השמונים של המאה ה-19 קיבלו מדינות אמריקה את הבכורה כיעד השיווק העיקרי (36%) וזירת הים השחור התרחבה גם היא. בשנות התשעים נסיבות כלכליות, חברתיות ופוליטיות גרמו לתסיסה כללית במרסיי ולמשבר מִבני גדול בענף. ביטול מכסי מגן, מיסוי חדש, תחרות עם ספינות סוחר איטלקיות זולות, שביתות עובדים ארוכות ותחרות פראית בין המפעלים על אתרי כרייה ועל לקוחות – כל אלה חייבו שידוד מערכות כללי בתחום ובמהירות בוצע מהפך ארגוני: בשנת 1894 הקימו תשעה מהמפעלים חברת שיווק משותפת בשם “החברה הכללית של רעפיותמרסיי ושות’ ואליה הצטרפו בהדרגה עמיתיהם האחרים. סחורת המפעלים נמכרה כעת לחברת השיווק במחיר מוסכם, וזו פעלה כמונופול מסחרי יעיל ורב עוצמה. התארגנות זו הפכה את “רעף מרסיי” למותג מסחרי עולמי, בעל מראה אחיד כלפי חוץ. בתבונה יתרה נקבע שכל מפעל יוכל לשמור במסמכיו את שמו המקורי ולהמשיך להטביע את סִמלו המשפחתי על רעפיו.

רעפי מרסיי מגיעים לארץ ישראל

למזרח הים התיכון הגיעו הרעפים המודרניים בהדרגה. בשנת 1854 מסר המיסיונר לודוויג שנלר ש”באלכסנדריה האוריינטאלית שטוחת הגגות נראים בתי אמידים נושאי גגות צרפתיים מתוני שיפוע”. מעורבותו של צבא צרפתי בלבנון בשיקום כפרים ותשתיות שנהרסו במלחמת העדות נגד הנוצרים בשנים 1861-1860 והמיזם הצרפתי של חפירת תעלת סואץ שהחל באותה תקופה העצימו את השפעת צרפת באזור וקידמו באופן ישיר גם את האינטרסים המסחריים של מרסיי וגם בביירות החלו להופיע גגות רעפים משופעים על בתי המידות החדשים, ניגוד בולט לבנייה שטוחת הגג של אזור ההר.

Gil_2

צילום: מגזין אתרים, גיל גורדון

למרחב הארץ ישראלי, פרובינציה עות’מאנית צדדית חסרת נמל עמוק מים, החלו להגיע מוצרי חרסית צרפתיים מודרניים, טיפין טיפין, בסוף שנות השישים של המאה ה-19. בשנת 1870, למשל, נמסר שבית המיסיון האמריקני ביפו נושא גג רעפים ממרסיי, וגם מקווה ישראל, בית הספר החקלאי צרפתי של אליאנס, השתמש בהם. הופעתם אז הייתה עדיין מצומצמת כיוון שחסרו הידע הטכנולוגי, המשאבים, וסיבה מוצדקת לאימוצם הגורף.

השינוי התחולל בחורף 1875-1874, עת פגע גל קור חסר תקדים באגן המזרחי של הים התיכון. הטמפרטורה צנחה באופן קיצוני, וגשמים כבדים, מכות ברד, כפור, ושלג פגעו בארץ ישראל לחודשים ארוכים. נזקים עצומים נגרמו לרכוש, עשרות בתים התמוטטו, מאות נסדקו, ולאלה ששרדו חדרו מים. המהלומה של חורף חריג זה דחפה בבת אחת למרכז הבמה את גג הרעפים המשופע, קל המשקל והאטום, כפתרון האידיאלי לכל אלה.

המתיישבים הטמפלרים הגרמנים היו מהראשונים שפעלו בנושא כיוון ששמרו באופן קבוע על קשרים מסחריים עם המערב, ובין שורותיהם היו גם בעלי מקצוע שהתמצאו בבניה אירופית. עמנואל קרל ברייש יבואן טמפלרי ביפו, החל להזמין כמויות גדולות מאוד של רעפי מרסיי ב-1875 דרך ביירות ואלכסנדריה ובשנת 1876 פתחה החברה שהקים סניף של חנות חומרי בניין במושבה הטמפלרית בחיפה.

תוך שנים ספורות הפכו המושבות הגרמניות,שטוחות הגג במקורן, לנושאי גגות משופעים אדומים, מודל להערצה בסביבתן. לירושלים הגיעו הרעפים אך מעט לאחר החורף הגדול. בשנת 1876 דיווחה מנהלת המוסד הגרמני “טליתא קומי” שנוכח עלויות תיקונם של גגות דולפים מתחילים כמה אירופאים להתקין בעיר גגות משופעים. בניין בולט ראשון מסוג זה היה הכנסייה הפרוטסטנטית הערבית הקטנה סנט פול (רחוב הנביאים בימינו), שמחוץ לחומות. בשנות השמונים הפכו רעפים צרפתיים, קשורים למרישי עץ ואחר כך לברזל, למאפיין של הבנייה המוסדית האירופית, וגם יהודים הצטרפו בהדרגה למגמה זו, חרף מחירם היקר של מוצרי היבוא הללו.

שיטת כיסוי הגגות המזרחיים שטוחי הגג ובעלי כיפות האבן במעטה רעפים אוטם החלה לשמש את המקומיים בכלל, ונוסעים דיווחו שעיר הקודש מאבדת בהדרגה את חזותה האוריינטאלית. מבחינת מרסיי, החורף של שנת 1874 במזרח יצר ביקוש בלתי מוגבל כמעט לרעפים משתלבים, והעיר יפו קבלה מעמד של יעד מסחרי רשום לספינותיה.

בית היתומים מייצר רעפים

הייתה זו אך שאלה של זמן שתקום תחרות ליבוא היקר ממרסיי. חומרי הגלם הבסיסיים של תעשיית חרסית (אדמת חומר, מים ואש) היו פשוטים למדי ונפוצים, ובכל מקום שהתבססו בו מושבות קולוניאליות אירופיות נוצר ערוץ ליבוא מידע וציוד מודרניים. את האתגר להתחרות במוצרי היבוא הצרפתי לקח על עצמו המיסיון הגרמני של שנלר בירושלים.

בית החרושת המודרני ללבנים ורעפים שהתפתח במתחם “בית היתומים הסורי” של המיסיונר הגרמני יוהאן לודוויג שנלר ובהמשך בהובלת בניו, היה המיזם היחיד בענף החרסית שרשם הצלחה בארץ ישראל בעידן העות’מאני. בית יתומים זה הוקם בשנת 1860 בחסות ארגון שוויצרי להכשרת מיסיונרים וקידם אידיאולוגיה פרוטסטנטית שדגלה בהענקת הכשרה מקצועית לחניכיו הערבים במקביל ללימודי נצרות, וזאת במטרה להפכם לגורם מועיל בחברה ולאפשר להם השתלבות מכובדת בשורותיה. על בסיס רעיונות ייחודיים אלה התפתח בצמוד לפנימייה בית ספר מקצועי גדול.

ענף ייצור החרסית, שיהפוך לגדול בסדנאות המוסד, החל דרכו כקדרייה אומנותית קטנה ובה קומץ חניכים. בשנת 1895, נוכח תנופת הבנייה הגדולה של שכונות בירושלים, החליטה ההנהלה בגרמניה לנסות להתחרות ביבוא הצרפתי ולשפר בכך את כלכלת המוסד. נרכש מכבש ידני לייצור לבנים חלולות, ומוצריו אכן נחטפו מיד. בנסיבות אלה הורחבה מערכת הייצור, קושרה למנוע, והחל משנת 1897 החלה לייצר לבנים מתקדמות מטיפוס “6 חורים” (six-hole brick), צינורות ואריחים. חלקת חומר לכרייה נרכשה ליד קולוניה (כיום מוצא) וכך תוך שלוש שנים ייצר מפעל שנלר 150,000-100,000 לבנים חלולות כל שנה ומוצר ייחודי נוסף: אריחי קמין לבתים פרטיים.

התחרות המוצלחת עם הלבנה הצרפתית הניעה את הגרמנים לעבור לייצר מוצר מורכב ותובעני יותר מבחינה הנדסית – רעף משתלב. דגימות קרקע מאזור מוצא נשלחו לגרמניה, דוגמאות ניסיוניות של רעפים יוצרו ונבחנו שם, ובסתיו 1901 נרשם בפרוטוקול ההנהלה כך: “אין ספק שמכירת רעפים, המיובאים כיום במחיר גבוה מצרפת ואינם מיוצרים באף מקום באוריינט, תהווה מקור הכנסה משמעותי לביתנו, אפילו אם נמכור את הסחורה במחיר נמוך מהמקובל”. מכונה ראשונה לייצור רעפים משתלבים הובאה לירושלים, פעלה ארבע שנים והניבה רווח גבוה מאוד למפעיליה. בעקבות זאת קיבלה האגודה, בשנת 1905, החלטה נועזת: להקים בירושלים, בהשקעה גדולה, בית חרושת מודרני גדול למוצרי חרסית, ובלבו תנור חדשני מוסק פחם. תכנונו, בנייתו והרצתו ארכו חמש שנים תמימות, ובקיץ 1910 הוא החל לפעול בהצלחה בניהול מומחים שהובאו מגרמניה.

בסתיו 1913 הותקן בו מנוע דיזל ענק ממדים בן 80 כוחות סוס, אחד משני היחידים בארץ ישראל, ומאוחר יותר גם מסילת ברזל קטנה לשינוע חומר בין אגפי המפעל. בשנת 1910, אם כן, החלה התחרות המסחרית בין הרעף הגרמני והצרפתי. מימדי רעף שנלר היו זהים לחלוטין ל”רעף מרסיי”, עובדה שאפשרה לשלבו בקונסטרוקציות גג קיימות. בתחתית כל רעף גרמני הוטבע בגרמנית השם “מלבנת הקיטור של בית היתומים הסורי (ר”ת) – ירושלים” וגב הרעף נותר חלק.

הרעף הגרמני נחשב כזהה באיכותו לרעף מרסיי. ומפעל שנלר שלט בשוק. הוא צבר תנופה ונהנה ממוניטין רב. עד שנת 1914 הוא ייצר כל שבוע 12,000-10,000 רעפים ו-32,000 לבנים חלולות, כמות עצומה בקנה המידה המקומי. בתחום הרעפים שלט הרעף הגרמני בנתח נכבד מהשוק של אזור ההר, ואף גלש לשפלה. אפשר למצוא אותו בבתים בשרונה הטמפלרית, וכן בנצרת וברמלה. בית החרושת פעל בתפוקה מלאה גם בימי המנדט הבריטי, עד לסגירתו בשנת 1936.

[קטע זה הינו תקציר מתוך המאמר “רעף מרסיי -גילגולו של פטנט” של האדריכל גיל גורדון שהופיע ברבעון “אתרים”, המגזין 3, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, ספטמבר 2013, 66-59. להרחבה ראו: ‘גגות מתעופפים ברוח’ – כניסתם של רעפים ותעשיית החרסית לארץ ישראל, זמנים 96, אוניברסיטת תל אביב 2006, 67-58].