יער ראש ציפור: על הטבע בתכנון פארק הירקון

פארקים עירוניים הם מן הסמלים התכנוניים המובהקים של העיר המערבית המודרנית. עיצוב נוף הפארקים השתנה במהלך השנים והוא מבטא שינוי בתפיסותיו ובערכיו של האדם ביחס לטבע

ככל שחברה מודעת לחשיבותם של שטחים פתוחים לסביבה, לה עצמה ולאיכות החיים שלה, כך גדלה ההכרה בצורך לשלבם בתכנון ובפיתוח של שימושי קרקע, בפרט באזורים עירוניים צפופים. ההכרה והמודעות מקדמות דו-שיח המתמקד בשאלה את מי להעדיף בקביעת מאפייניו של השטח הפתוח והתפתחותו: את המתכנן, את המעצב, את החברה וצרכיה החברתיים והכלכליים או את הצורך בשמירת משאבי טבע (Maruani & Amit-Cohen, 2007). הדיון המתרחב בנופי תרבות, בתפקידם, בהגדרות ובכלים למיינם לאור ערכיהם ההיסטוריים, העיצוביים והתכנוניים משתלב בדו-שיח זה. כך קורה שהבחנות שהתקיימו בעבר בדבר אופן העיצוב והטיפול בשמורות טבע ובשטחים פתוחים לעומת הפארקים והגנים מיטשטשות, והשיח המתפתח נעשה אחיד. כאלה הם החלוקה התכנונית והתחומים לאזורי ליבה, חיץ ופיתוח; שימור ופיתוח בר קיימא; שימור של טבע עירוני, שמורת טבע ונכס מורשת תרבותית.

תקציר

פארקים עירוניים הם מן הסמלים התכנוניים המובהקים של העיר המערבית המודרנית. עיצוב נוף הפארקים השתנה במהלך השנים והוא מבטא שינוי בתפיסותיו ובערכיו של האדם ביחס לטבע. ההיסטוריה התכנונית של אתר “ראש ציפור” בפארק הירקון בתל-אביב הוא דוגמה לתהליכים אלו. האתר, שבראשית שנות האלפיים נחנך כיער עירוני, עבר כמה גלגולי תכנון עד לייעודו האחרון. על תכנון המקום היה ממונה משרד התכנון של אדריכל הנוף גדעון שריג, אשר שימש אדריכל הנוף של פארק הירקון כולו במשך יותר משלושה עשורים. מטרת מאמר זה היא לבחון את התפיסות המשתנות על הטבע בעבודתו של שריג באתר ראש ציפור, ולדון במקומו המשתנה של הטבע בתרבות הישראלית העירונית ככלל. 

איור 1. יער ראש ציפור – מבט מהאוויר (אתר מפות גוגל)

בשנת 2003 נחנך בפארק הירקון בתל-אביב יער ראש ציפור, בלשון היַבּשה שבין מפגש הנחלים הירקון והאיילון. שמו של המקום ניתן לו על שום צורת ראש הציפור הנראית ממבט אווירי (איור 1).

היער, שתכנן משרד גדעון שריג, ניטע בשיתוף פעולה עם קרן קימת לישראל וזכה לכינוי “הטבע הכי עירוני שיש” (סבירסקי, 2011). אולם בניגוד לדימוי הרווח של “טבע” כמקום בלתי מופר וללא מגע יד אדם, נוף זה הוא תוצר של תהליך תכנון ארוך ומורכב המבטא את מקומו המשתנה של הטבע בתרבות הישראלית העירונית בכלל, ובפארק העירוני בפרט. בסקירה זו נבחנת תרומתו של אדריכל הנוף ליצירה של נוף תרבות, והערכים המשתנים כלפי הטבע המנחים את עבודתו.

פתח דבר: עבודתו של גדעון שריג בפארק הירקון

פארק הירקון הוא מהאתרים המזוהים ביותר עם עבודתו של גדעון שריג. הפארק, המשתרע על פני שטח של כ-3500 דונם, הוא אחד מהפארקים העירוניים הגדולים ביותר בארץ, וללא ספק מהמפורסמים והמבוקשים שבהם (מספר המבקרים בו מדי שנה מוערך בכ-2.8 מיליון).[1] הפעולות הראשונות לנטיעת הפארק החלו כבר בשנות הארבעים של המאה ה-20 על ידי גנן העיר אברהם קרוון. בשנת 1967 נבחר אדריכל הנוף יוסף סגל לתכנן את הפארק, והאדריכל אריה אלחנני ליווה את התכנון מטעם העירייה. חלקו המרכזי של הפארק, האזור שבין מסילות הרכבת ממזרח וממערב ובין שדרות רוקח לאפיק הירקון (בשטח כולל של כ-1,400 דונם) הוקם במהלך שנות השבעים על פי תוכניתם של סגל ואלחנני.[2] בשנת 1983 מונה שריג למתכנן הראשי של הפארק, ומאז, במשך שלושה עשורים ויותר, הוא מלווה את תכנונו.[3]

גוף עבודתו של שריג בפארק הוא עצום, הן מבחינת היקף השטחים שתכנן הן מבחינת מספר תת-הפרויקטים אשר קידם וליווה בפארק. במהלך שנות השמונים והתשעים שריג היה מעורב, בין השאר, בפיתוח שטחי גדות הירקון בסמוך לשכונת בבלי, בקטע “הפרוזדור” בין דרך נמיר לרחוב אבן גבירול (איור 2), בגדת הירקון הדרומית לאורך רחוב אוסישקין ורחוב בני דן, וכן הכין תוכניות שונות לאזור יער ראש ציפור ולאתר עשר טחנות. באותן שנים הוא גם המשיך בתכנון ובביצוע מתחם הגנים הייחודיים במרכז הפארק, ובהם גן הסלעים, גן הקקטוסים והסוקולנטים והגן הגזום, ואף הרחיב את הגן הטרופי אשר הוקם בשנות השבעים. בראשית שנות האלפיים הוא תכנן את חורשת הבנים, המשיך בהקמת מתחם הספורטק, תכנן את שביל האופניים כציר ליניארי החוצה את כל הפארק, תכנן את אזור ירקון-מזרח בסמוך לבית חולים אסותא ועוד. עבודתו של שריג כללה גם תכנון נופי מלווה של פרויקטים ותשתיות בפארק, כגון סלילת נתיבי איילון והקמת המימדיון. בשנת 2004 החל משרדו בתכנון תוכנית אב חדשה לפארק, אולם זו הוקפאה בשנת 2006.

איור 2. פארק ירקון מערבי: הפרוזדור, תוכנית פיתוח כללית 1986. גדעון שריג אדריכלות נוף ותכנון עירוני, מתכננת מירה אפרתי

תפיסת עולמו המוצהרת של שריג כאדריכל נוף מדגישה בעיקר את חשיבות הצרכים האנושיים והחברתיים בתהליך התכנון, כפי שהוא עצמו העיד בריאיון עמו על עבודתו: “בכל הנושאים של תכנון, בניין ערים, תוכנית אב של המדינה, תכנון אזורי, ראייה כוללת, בסוף האנשים ובהתחלה האנשים”.[4]

בשנים הראשונות הטבע המקומי של נחל הירקון לא שימש מקור השראה לתכנון הפארק. עיצוב נוף הפארק כפי שהתקיים בשנות השמונים והתשעים היה בדרך כלל שאול ממקומות אחרים. לדוגמה, בפרויקט הראשון של שריג בפארק, תכנון החלק המערבי בין מסילת הרכבת לשפך הירקון, הוא ביקש להמשיך את עיצוב הפארק בשפה דומה לזו אשר נקבעה בשנות השישים בתוכניתם של סגל ואלחנני – עיצוב פסטורלי של גבעות דשא נרחבות וגופי מים.[5] עיצוב זה נשען על מסורת הגן האנגלי של המאה ה-18, וסימל בתרבות המערבית המודרנית את השפה הנופית הרצויה והמקובלת בפארקים בתחומי העיר, בדרך כלל ללא קשר לסביבה הקיימת או תלות בה.[6] ההתייחסות העיקרית לנחל הירקון בתוכנית זו, כמו בתוכניות נוספות עד לאמצע שנות התשעים, הייתה צורנית ואסתטית. אמנם הירקון שימש ציר נופי מרכזי בפארק, אך תפקידו האקולוגי לא הובא בחשבון, והתוכניות לפארק אימצו את תוכניות ההסדרה ההנדסיות למניעת הצפות שכללו ביטון של גדות הנחל.[7] אחד ההסברים לכך הוא שמסוף שנות החמישים הפך נחל הירקון למטרד סביבתי עקב שאיבת מי מקורות הנחל וזיהומו בשפכים ביתיים ותעשייתיים, כפי שיורחב בהמשך. הסבר אחר הוא כי הטבע, כמערכת אקולוגית “טבעית”, נתפס כמערכת חיצונית לפארק ולעיר.

עם זאת, לטבע כרעיון וכמושג מופשט היה מקום חשוב בתכנון חלקים שונים בפארק, בייחוד בתכנון מערכת הגנים הייחודיים ובתכנון גן הבנים. במערכת הגנים הייחודיים ביקש שריג להדגים את אמנות עיצוב הגן במסורות תרבותיות שונות ואת תפקידו של הגן כאמצעי ללימוד על הטבע. בעוד הגן הטרופי וגן הקקטוסים והסוקולנטים שימשו אמצעי חווייתי ללימוד ולהיכרות עם צמחייה מן העולם, הרי גן הסלעים, לצד תפקידיו החינוכיים, מסמל ניסיון ל”אקלם” מסורת זרה של גנים בנוף ובתרבות הישראליים.[8] גן הסלעים תוכנן כתצוגה של מערכות נוף אופייניות מרחבי ישראל במטרה ללמד את המבקרים על נופי הארץ ולחזק את הקשר אליה. זאת ועוד, לחומרי הגן, קרי הסלעים והצמחים, הוענקו משמעויות סמליות: הסלעים כמייצגים של ממד זמן גיאולוגי בן מיליוני שנים, והצמחייה כמייצגת ערכים לאומיים של העם אשר דבק בארצו (איור 3).[9]

איור 3. גן הסלעים – תוכנית צמחייה, 1989. גדעון שריג אדריכלות נוף ותכנון עירוני

הטבע הארץ-ישראלי שימש מקור להשראה גם בתכנון גן הבנים, לזכר בני ובנות תל-אביב אשר נפלו במערכות ישראל. בגן זה העצים הם חלק מאלמנט ההנצחה של הנופלים, וכל מלחמה מיוצגת על ידי קבוצת עצים מעצי ארץ ישראל: שקמים, דקלי התמר, חרובים, אורנים, עצי תאנה, זית ואחרים.[10]

במחצית השנייה של שנות התשעים חל מפנה בהתייחסות התכנונית אל נחל הירקון ואל הטבע המקומי בתכנון הפארק, והם החלו לקבל מקום הולך וגדל בתכנון. היבט אחד למפנה זה ניתן לראות בתכנון רצועה לצמחי גדות נחלים בגדת הנחל הדרומית, לאורך הרחובות בני דן ואוסישקין. היבט אחר של השינוי ניכר בהתנגדותם הפומבית של שריד ומתכנני משרדו לתוכניות שונות להסדרת הנחל באמצעות שינוי חתך ותוואי האפיק, אשר קודמו באותן שנים על ידי רשות נחל הירקון כמענה להצפות אשר אירעו בראשית שנות התשעים. באותן שנים ריכזה רשות נחל הירקון את מאמצי שיקום הנחל בחלקו העליון (באזור מקורות הירקון), ובתחומי הפארק שבמורד הנחל נקטה גישה הנדסית לטיפול בגדות. בניגוד לגישה זו, עמדת המשרד הייתה כי עקרונות התכנון צריכים להתייחס לראות בשיטפונות תופעת טבע רצויה, וכי הפארק צריך להיות מתוכנן כחלק מפשט ההצפה של הנחל.[11] היבט משמעותי של גישה זו זה בא לידי ביטוי בשינוי התוכנית לאתר ראש ציפור, כפי שיתואר בהמשך.

מטבע לפארק: ההיסטוריה הסביבתית והתכנונית של אתר ראש ציפור ממחצית שנות העשרים ועד לשנות השמונים

בשנים הראשונות להקמתה של תל-אביב, בתחילת המאה ה-20, הירקון והאיילון נחשבו לאזור ספר, מרוחק כשעה נסיעה מהשכונה החדשה שזה עתה קמה. הירקון היה אז הנהר השני בארץ בספיקתו, אחרי הירדן, ואפיק נחל איילון התפתל בפיתוליו הטבעיים. האזורים סביב הנחלים היו אזורים חקלאיים אשר עובדו על ידי תושבי הכפרים הערביים ושבטי הבדואים. באזור שפך האיילון ישב שבט הג’מסין, אשר עסק בגידול תאואים (ג’מוסים) (אביצור, 1980). בתצ”א משנת 1924 נראים אזור ראש ציפור ואפיקו המקורי של נחל איילון (איור 4).

איור 4. אפיק הירקון ממזרח למערב ואפיק נחל איילון מדרום לצפון. תצ”א משנת 1924, אוסף תצלומים, ספריית הפקולטה לגיאוגרפיה, אוניברסיטת תל-אביב

 

ייעודו של אזור גדות הירקון לרצועת ירק מקורו בשנת 1925, בדוח גדס לתכנונה של העיר תל-אביב. בשנים שקדמו לדוח היה נחל איילון מחוץ לתחומה של תל-אביב ולא הופיע בתוכנית. אולם, היה זה דווקא אפיק האיילון אשר שבה את ליבו של מתכנן הערים הסקוטי פטריק גדס, ובדוח שכתב הוא הקדיש לו פרק וקרא לשימור הנחל וגדותיו מפני פיתוח וזיהום ולהשארתו כפארק טבעי לטובת תושבי העיר (Geddes, 1925).

בשנת 1939 אושרה תוכנית בניין עיר (תוכנית 50), וברוח המלצות דוח גדס ייעדה את המשך גדת הירקון הדרומית מרחוב אבן גבירול ועד לגדות האיילון לשטח ציבורי פתוח, ואת גדות האיילון ואזור שפך האיילון לשמורת טבע (איור 5).

איור 5. מפגש האיילון עם הירקון (ראש ציפור), 1944. צילום: דוד זקן, ארכיון עת”א, p-2596

הפיתוח של גדות הירקון לפארק החל בראשית שנות הארבעים. בשנים אלו ועד לסוף שנות החמישים ביקשו פרנסי העיר לנטוע על שתי גדות הירקון יער וליצור תמונת נוף השאובה מנופי אירופה. כך לדוגמה, בשנת 1941 כתב סעדיה שושני, ראש מחלקת הנטיעות של עיריית תל-אביב דאז, את חזון העירייה לירקון: “שני צידי הירקון, המעוטרים עצים וירק רב ונהר שוטף ביניהם – יהוו אחד המקומות הטבעיים היפים לטיולים ולספורט, למרגוע ולנופש” (שושני, 1941).

לאורך השנים ניטעו באתר מינים שונים של עצי אורן, קזוארינות וברושים. כפי הנראה, הנוף הטבעי של שפך האיילון לא קסם מספיק למתכנני העיר, ובשנת 1943 הוצע תיקון לתוכנית והוחלט לשנות את ייעוד אזור ראש ציפור משמורת טבע לפארק עירוני מרכזי.

לאחר קום המדינה, בשנת 1951, נערך טקס חנוכת הפארק העירוני המרכזי על אדמת ראש ציפור. במקום ניטעו כאלף עצי ברוש הביצות, סיסם הודי וצפצפה לבנה, ועל פי ראש מחלקת הנטיעות סעדיה שושני הפארק עתיד היה לכלול גם “מאות אלפי שיחים ופרחים, אגמי מים, מגרשי משחקים, במות לתזמורת ולמשחקי עם” (שושני, 1951). הנטיעות נעשו בשיתוף פעולה עם קרן קימת לישראל וסימלו את גולת הכותרת של פעולת הנטיעות העירונית באותה שנה. בדומה לנטיעות אחרות ברחבי הארץ, גם נטיעות אלו סימלו את מימושו של אתוס ההתיישבות הציוני של העם היהודי בארצו החדשה, אתוס של גאולה וכיבוש הארץ מהשממה שבה עמדה אלפי שנה, כפי שכותב שושני על חשיבות הקמת הפארק:

רשת כבישים ענפה חוצה את מקומות החול ומכוניות עוברות בכבישים ומחברות נקודה אחת לשנייה, הלמות פטישים ורננת הטרקטורים והדחפורים פולחות את השממה. אולם פעולתנו לא תהיה מלאה אם לא נדאג מבעוד מועד בד בבד עם הקמת הבנינים, סלילת הכבישים, רשת הביוב, התחבורה, בתי הספר ומוסדות ציבור אחרים גם לנטיעת עצים וחורשות במימדים נרחבים, אשר יביאו צל ונופש לאזרחי העיר הזאת ויעדנו את האווירה (שושני, שם).[12]

נוסף לייעור השטח ולהקמת מגרשי משחקים תוכנן להעביר לשטח זה את גן החיות העירוני מגן הדסה (כיום גן העיר), אך התוכנית לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל.  

השנים שלאחר קום המדינה אופיינו בשני תהליכים סותרים: פריחתו של פארק הירקון לצד שקיעתם של הנחלים הירקון והאיילון. בראשית שנות החמישים הורחב שטחו של פארק הירקון בעקבות החלטת ממשלה על מסירת אדמות כפר שייח’ מואניס על גדת הירקון הצפונית לעיריית תל-אביב. כפי שהוזכר לעיל, בשנת 1967 גיבשו אדריכל הנוף יוסף סגל והאדריכל אריה אלחנני פרוגרמה לפארק על פני שטח של כ־2,200 דונם, ובשנת 1969 החלו העבודות בשטח. עד סוף שנות השבעים פותח האזור המרכזי של פארק הירקון.

תהליך פיתוח הפארק התרחש לצד תהליך של הרס וחורבן המערכת האקולוגית העשירה של הנחלים, בעקבות סדרה של החלטות תכנוניות ברמה הלאומית והעירונית (פרגמנט, 2007). בשנת 1954 הוקם מפעל “ירקון-נגב”, אשר שאב את מי מקורות הירקון לטובת ההתיישבות בנגב וייבש את הנחל. נוסף לכך הוזרמו לנחלים שפכים ביתיים ותעשייתיים ומערכת הניקוז של הנחלים שונתה עקב פעולות הבינוי המואצות. כל אלו הפכו את הנחלים למטרדי ריח, יתושים והצפות.

בעקבות הצפות עירוניות בשנות החמישים והתגבשות התוכנית לסלילת נתיבי איילון הזמינה עיריית תל-אביב מחברת תה”ל תוכניות להסדרה של הנחלים.[13] בראשית שנות השבעים הוטה אפיק נחל האיילון והוסדר בתעלה מבוטנת (איור 6). בעשורים שלאחר מכן נסללו נתיבי האיילון, וכיום הם חוצים בגשר את אתר ראש ציפור, מעל האזור הרגיש של מפגש הנחלים (איור 7).

איור 6. תעלת ההטיה של נחל האיילון בראש ציפור, צילום: שירילי גלעד – אילסר, 2015

 

איור 7. מפגש האיילון עם הירקון, צילום: שירילי גלעד – אילסר, 2015

רק לקראת סוף שנות השמונים הוחלט להתחיל בתהליכי השיקום של נחל הירקון. בשנת 1988 הוקמה “רשות נחל הירקון”, ומהמחצית השנייה של שנות התשעים החלו בפעולות ממשיות לשיקום הנחל. 

מפארק אינטנסיבי לטבע עירוני: שינוי בתפיסות תכנוניות

בראשית שנות השמונים החלה עיריית תל-אביב לקדם תוכנית מפורטת לאתר ראש ציפור באמצעות משרד האדריכלים מזור-פירסט, וגדעון שריג, כאדריכל הפארק, הופקד על התכנון הנופי. בין החלופות השונות נשקלו הקמת פארק דיסנילנד, מרכזי ספורט תחרותי ועוד. לאחר דיונים רבים, שהתארכו על פני שנים מספר, הוחלט בשנת 1990 על קידומה של תוכנית אשר הגדירה “איים” של פעילות אינטנסיבית (דוגמת חוות סוסים, מועדון סקווש, בריאות, גולף ועוד) בין מדשאות ועצים, בדומה לשאר חלקי הפארק (תוכנית מפורטת 2468).

שנות התשעים היו שנים של התעוררות אזרחית סביבתית בארץ בכלל ובתל-אביב בפרט. בסיוע של ארגוני החברה האזרחית והעיתונות המקומית החל קמפיין נגד קידום תוכניות בנייה נרחבות בפארק הירקון. נוסף לכך, באמצע שנות התשעים פורסמה תוכנית האב לשיקום נחל הירקון (רחמימוב, 1996), וקודמה תוכנית המתאר המחוזית לנחל הירקון (תמ”מ 5/2). בעקבות אלה חל מפנה בהתייחסות צוות התכנון בעיריית תל-אביב אל הבינוי בפארק ואל פיתוח אזור ראש ציפור, והוחלט על שינוי קונספציית התכנון וצמצום הבינוי. שינוי זה התרחש בד בבד עם מפנה שחל בתפיסת המתכננים במשרד גדעון שריג באשר לתכנון הרצוי בפארק, וביטא הכרה בערכיו הסביבתיים של הנחל.

עקב השינויים הללו הוחלט בשנת 2002 על תכנון אזור ראש ציפור כיער עירוני. אדריכלית הנוף יעל סופר, שהייתה ממונה מטעם משרד גדעון שריג על קידום התוכנית, מספרת בריאיון עמה כי בעקבות סיורים בשטח התעוררה הכרה “בערכיות של השטח עצמו”, אשר היו בו שטחים חקלאיים, תל ארכיאולוגי, ערוץ הנחל המקורי של נחל האיילון וחורשות איקליפטוסים וסיסם. לדבריה, “הם היו נוף של יער בלב העיר, ובמקום לרצות לשכפל או להרחיב את השטח הזה של הפארק, נוצר הרעיון של שטח טבע עירוני עם הנופים החקלאיים ללא דשא, ללא בנייה”.[14] תוכנית הנטיעות כללה מיני עצים מקומיים, כגון אלון תבור, חרוב מצוי, צפצפת הפרט, פיקוס השקמה, צמחייה עשבונית ופרחי בר. בשנים האחרונות נבנה במקום גם מרכז צפרות בתכנונו של המשרד.

 

איור 8. יער ראש ציפור, צילום: שירילי גלעד – אילסר,  2015

עבודתו של גדעון שריג בתווך שבין ציונות וסביבה

תולדות המחשבה והעשייה הסביבתית בישראל קשורות קשר עמוק לתולדות הציונות. החל מסוף המאה ה-19 אחד מביטוייה הממשיים של האידאולוגיה הציונית היה מכלול פעולות לשינוי פני הנוף של ארץ ישראל, והוא נתן את אותותיו במגוון תחומים: בנייה, חקלאות, נטיעת יערות ותכנון גנים.[15] במהלך השנים, האידאולוגיה הרווחת ראתה בסביבה ובנוף כלי שמטרתו פיתוח הארץ ועיצוב זהות לאומית עבור החברה החדשה שנבנתה בארץ ישראל. הפעולות המעטות אשר ננקטו לשם שמירה על ערכי טבע ונוף נתקלו בדרך כלל במאבק והתבססו בעיקר על שמירת אזורים מוגנים בעלי ייחודיות נופית או בעלי פוטנציאל לפיתוח כלכלי לטובת תיירות ונופש (טרופ, 2001). הטבע “האמיתי” נתפס בדרך כלל כזה המצוי הרחק מהערים ומהשפעת האדם. תפיסות אלה החלו להשתנות רק בשנות התשעים, כאשר עלתה חשיבותה התכנונית והסביבתית של סוגיית השטחים הפתוחים בתחומי הערים. שלב נוסף בשינוי החל בשנים האחרונות, שבהן נושא הטבע העירוני והטמעת עקרונות אקולוגיים בתכנון זוכים לעדנה (אלון-מוזס, 2014).

במאמר “הדיאלקטיקה של הציונות והסביבה” סוקר דה שליט את השינויים בגישה של הציונות לסביבה, ומביע משאלה כי “הדור הנוכחי יביא לשינויים הכרחיים בגישה הציונית למדבר ולסביבה הטבעית בכלל. אנשים אלה נולדו בנוף הזה, הוא מוכר להם ואין להם כל סיבה לחשוש ממנו” (דה-שליט, 2000: 376). השינויים שסוקר דה-שליט משתלבים גם בגישה הרחבה יותר, זו שאינה מפרידה בין טבע ותרבות ומצביעה על הקשר בין השניים לרווחתו של האדם, ובה בעת – לשמירת הטבע.

התבוננות בעבודתו של גדעון שריג בפארק הירקון מזהה ניצנים לשינויים אלו. בעוד בתחילה השיקולים המרכזיים בתכנון הפארק התמקדו אך ורק ברווחתו של האדם והטבע היה ייצוג של טבע ממקומות אחרים, הרי החל מסוף שנות התשעים ערכים סביבתיים חודרים לתפיסות התרבותיות, לשיקולי התכנון והעיצוב. בשיקולים אלה הטבע והנוף המקומי, הערכים התרבותיים והאקולוגיים מקבלים משנה חשיבות. במובן הזה, גלגולי התכנון של אתר ראש ציפור, מאז ימי גדס ועד ימינו, עשויים להיות בבחינת אחת מן מהסנוניות הראשונות של השינוי שאליו קורא דה-שליט לא רק בשטחי המדבר המרוחקים, אלא גם בליבה של העיר.

 

מקורות

אביצור, שמואל (1980). עם חופי הירקון לפני קום המדינה. תל-אביב: רשפים.

אלון-מוזס, טל (2003). עיון בשני גני זיכרון תל-אביביים: גן בית יד לבנים וחורשות גן הבנים. בתוך יעל מוריה וסיגל ברניר (עורכות), ברשות הרבים: מחווה לגנן העיר תל-אביב, אברהם קרוון (עמ’ 251-248). תל-אביב: מוזיאון תל-אביב לאמנות.

אלון-מוזס, טל (2014). תכנון גנים עירוניים בישראל לאור תפיסות סביבתיות משתנות. בתוך יצחק שנל, אנדה רוזנברג וגלעד רונן (עורכים), שיקולי קיימות בעיצוב גנים בערים בישראל (עמ’ 434-401). חיפה: פרדס.

דה-שליט, אבנר (2000). מהפוליטי לאובייקטיבי: הדיאלקטיקה של הציונות והסביבה. בתוך ג’רמי בנשטיין (עורך), מקום למחשבה: מקראה בחשיבה והגות סביבתית בת זמננו (עמ’ 396-376). תל-אביב: מכון השל.

טרופ, תמר (2001). מדיניות שימור הטבע בישראל: תהליך התהוות, מגמות וכיוונים לעתיד. חיבור על מחקר לשם מילוי חלקי של הדרישות לקבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, הטכניון, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, חיפה.

סבירסקי, רונית (2011, 25 ביולי). יער ראש ציפור: טיול בטבע הכי עירוני שיש. אוחזר מתוך http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4099343,00.html

פרגמנט, ד’ (2007). הטיפול בנחלים בישראל, תהליכים באגני היקוות והמסגרת הארגונית – המקרה של נחל הירקון. חיבור על מחקר לשם מילוי חלקי של הדרישות לקבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת חיפה, חיפה.

רחמימוב, א’ (1996). תוכנית אב לנחל הירקון. רשות נחל הירקון.

שושני, סעדיה (1941). תל-אביב במזל נטיעה. ידיעות עיריית תל-אביב, 12, 179.

שושני, סעדיה (1951). תל-אביב וגניה הציבוריים. ידיעות עיריית תל-אביב, 4-3, 34.

 

Alon-Mozes, Tal, & Amir, Shaul (2002). Landscape and ideology: The emergence of vernacular gardening culture in pre-state Israel. Landscape Journal, 21(2), 40-53.

Bermingham, Ann (1989). Landscape and ideology: The English rustic tradition, 1740–1860. California: University of California Press.

Gandy, Matthew (2003). Concrete and clay: Reworking nature in New York city. Cambridge, Mass.: MIT Press.

Geddes, Patrick (1925). Town planning report for Tel Aviv.

Maruani, T., & Amit-Cohen, I. (2007). Open space planning models: A review of approaches and methods. Landscape and Urban planning, 71, 1-13.

Pregill, Philip, & Volkman, Nancy (1999). Landscapes in history: Design and planning in the eastern and western traditions. New York: John Wiley & Sons.

Zakim, Eric S. (2006). To build and be built: Landscape literature and the construction of Zionist identity. Philadelphia: University of Pennsylvania Press.

Zerubavel, Yael (1996). The forest as a national icon: Literature, politics, and the archaeology of memory. Israel Studies, 1(1), 60-99.

על המחברת

ד”ר שירילי גלעד-אילסר היא חוקרת בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. שירילי, מתכננת ערים בהכשרתה, עוסקת במחקר אינטרדיסציפלינרי הקושר בין תכנון, פילוסופיה ואתיקה סביבתית ותאוריות של נוף. המאמר המופיע בגיליון זה התפרסם לאחרונה בספר גדעון שריג: גנים בשביל אנשים בעריכת נורית ליסובסקי וטל אלון מוזס.

shirilygilad@gmail.com

[1] על פי הנתונים המופיעים באתר חברת גני יהושע.

[2] אלחנני, א’ ושות’ אדריכלים, סגל, י’ אדריכל גנים, פארק הירקון: קווי יסוד ופרוגרמה לתכנון, דצמבר 1967, ארכיון עיריית תל-אביב-יפו, תיק 14-1324.

[3] כבר בשנת 1971 תכנן שריג בפארק הירקון את גן ההרפתקאות – גן משחקים מבולי עץ ממוחזרים, הראשון בישראל.

[4] ריאיון עם גדעון שריג, 27 ביוני 2012.

[5] מתוך פיתוח פארק הירקון – האזור המערבי, טיוטה מיום 11 במאי 1983, ארכיון משרד גדעון שריג.

[6] בגן האנגלי נוף זה סימל את הטבע האידאלי המשקף סדר חברתי ואת עליונותו של האדם על הטבע. גם בפארק האמריקני הושאל נוף זה להכתבת סדר חברתי-מעמדי, וסימל את תהליך הפיכתו של הטבע למוצר צריכה אסתטי בתחומי הערים. להרחבה ראוBermingaham, 1989; Gandy, 2003; Pregill & Volkman, 1999  

[7] פיתוח פארק הירקון – האזור המערבי. הערה 5 לעיל.

[8] ההיסטוריה של גני סלעים מקורה בגני יפן והמזרח הרחוק. במאה ה־17 החלו להתפתח גני סלעים לשם אקלום צמחייה מהרי האלפים בצפון אמריקה ובאנגליה. נוסף לכך, שימוש בסלעים כסמל לאתרי פולחן מקושר גם לתרבויות פרה-היסטוריות כפי שמוכר מאתר הסטונהנג’, אשר שימש השראה לתכנון הגן (ריאיון עם גדעון שריג, 27 ביוני 2012).

[9] להרחבה על תכנון גן הסלעים ראו ריאיון עם פרופ’ גדעון שריג (1991), מתכנן גן הסלעים בפארק הירקון בתל-אביב. אדריכלות ישראלית: כתב עת לאדריכלות עיצוב וסביבה, 10, 60-54.

[10] להרחבה על תכנון גן הבנים ראו אלון-מוזס, 2003. 

[11] מכתב למנכ”ל חברת גני יהושע בנושא “הסדרת נחל הירקון – עקרונות תכנון”, 27 בדצמבר 1998, ארכיון משרד גדעון שריג.

[12] להרחבה על משמעות נטיעת היערות באתוס הציוני ראו לדוגמה את מחקרה של Zerubavel, 1996

[13] תכנון מים לישראל – חברה ממשלתית שנוסדה בשנת 1952 כדי לטפל במשק המים הישראלי.

[14] ריאיון עם יעל סופר מיום 9 ביולי 2012.

[15] על השפעת הציונות על עיצוב הגינה הוורנקולרית ראו Alon-Mozes & Amir, 2002; על תפקידו של המושג “לבנות ולהיבנות” בכינון הזהות הלאומית ראו Zakim, 2006; על השימוש בנטיעות וביער כסמל לאומי ראו Zerubavel, 1996