נופי תרבות – היבטים שונים למפגש בין האדם לבין הנוף

גידול האוכלוסיה, הלחץ על הקרקע, הפיתוח המואץ, הדאגה הגוגברת להידלדלות משאבי הנוף – הקרקע, המים והמחצבים – לצד החשש לפגיעה בנכסי תרבות, חידדו את ההכרה בדמיון הערכי שבין הנוף הטבעי לנכסי המורשת התרבותית, בתלות ביניהם ובחלקם בעיצובה של סביבה, סביבת

גידול האוכלוסיה, הלחץ על הקרקע, הפיתוח המואץ, הדאגה הגוגברת להידלדלות משאבי הנוף – הקרקע, המים והמחצבים – לצד החשש לפגיעה בנכסי תרבות, חידדו את ההכרה בדמיון הערכי שבין הנוף הטבעי לנכסי המורשת התרבותית, בתלות ביניהם ובחלקם בעיצובה של סביבה, סביבת האדם והסביבה הנופית. ההבנה ששניהם הם חלק מאותה סביבה ותלויים זה בזה הובילה במהלך כל התקופות לתהייה בדבר מהות המפגש המתקיים ביניהם והאפשרות לצרפם תחת הגדרה אחת, “נוף תרבות”. מטרת מאמר זה היא לסקור את התפתחות המונח נוף תרבות, לדון במהות המפגש בין הנוף הטבעי לנכסי המורשת התרבותית, ולבסס את הטענה כי הדיון בצירוף הלשוני וניתוח המפגש בין הנוף הטבעי לתרבותי יחדד את ערכיהם של נופי התרבות ויקדם את שימורם.

 מילות מפתח: נוף טבעי, סביבה, מורשת תרבותית, הגנה, שימור, ניהול מְשֻׁלָּב (natural landscape, environment, cultural heritage, protection, conservation, integrated management) 

פתח דבר: טבע, סביבה, נוף ותרבות

במשך מאות בשנים הופרד הדיון המחקרי בטבע, בנוף ובסביבה מהדיון בתרבות. כך קרה שתיאורים ספרותיים ומחקרים שכותרתם כללה את המונחים סביבה, נוף או טבע התמקדו במשאבי טבע, בתוואי הנוף, במקורות מים, בקרקע ובהֶרְכֵּבָהּ. במקרים שבהם הוסב הדיון ליחסי אדם וסביבה או אדם ונוף הושם דגש על היחסים בין התנאים הפיזיים לבין שימושי הקרקע, ובעיקר לפעילות החקלאית הנשענת על ניצול משאבים טבעיים (איור 1). במהלך השנים תרם דגש זה להתפתחות של תפיסות דתיות, אידאולוגיות וחוויות רוחניות, ואלה – ליצירות אמנות מגוונות.


איור 1.
נוף תרבות חקלאי המבטא את התלות בין תצורות הנוף הטבעי לפעילות החקלאית. צפון בלגיה, 2016. צילום: עירית עמית כהן

ההבחנות בין סביבה, נוף וטבע החלו להתחדד ככל שהנושא החברתי נעשה חלק מהשיח החברתי, והצירופים איכות הסביבה, אחריות האדם לסביבתו ופיתוח בר קיימא זכו בו למעמד מרכזי. התפתחויות אלה הובילו להפרדה ברורה יותר בין הדיון בנוף הטבעי ובשמורות טבע לבין הניתוח הסביבתי. המונח סביבה התרחב וכלל לא רק את הסביבה הטבעית – הנוף הטבעי, הקרקע, המים, המחצבים והמבנה הגיאולוגי – אלא גם את סביבת האדם. בזו האחרונה נכללו מרקמים בנויים, גנים מעוצבים, מטעים ושדות, היחסים בין האדם והטבע וההשלכות של האחד על האחר.

השינוי קידם הצגה של דרכים חדשות למיון הסביבות השונות, סביבת הנוף הטבעי והתרבותי, וגם חיפוש אחרי מונח שידגיש את המפגש בין השתיים, ולא את המפריד ביניהן. ואכן, הצירוף הלשוני “נוף תרבות” ייצג מפגש זה והועדף על הגדרה כמו נוף מעורב (mix landscape), שהוצגה באמנה למורשת טבע ומורשת תרבות בשנת 1972, אך חסרה בה הדגשת התלות ההדדית בין שתי המורשות (איור 2).


איור 2. נוף תרבות היסטורי המשכי: מגדלי השמירה המשפחתיים באזורים כפריים מבודדים. גאורגיה, 2016
. צילום: עירית עמית כהן

במאה ה-20 התבסס בשיח המחקרי הצירוף הלשוני נוף תרבות וגם זכה להגדרות מגוונות, שניתן למיינן לשתי גישות עיקריות: הגישה האחת גרסה כי נופי תרבות הם אותם נופים טבעיים שהושפעו מפעילות האדם או עוצבו על ידו. על פי גישה זו האדם הוא ששולט בנוף, “מאלפו” ומתאימו לצרכיו. הגישה האחרת הדגישה את החיבור ואת האיזון בין האדם והטבע, ומשום כך, לשיטתה, נופי תרבות הם תוצר של מפגש זה: “Cultural landscapes represent the combined works of nature and of man”  (UNESCO, 1992). שתי הגישות זיכו גם את הסביבה בהרחבה – היא כוללת לא רק את מגוון הנופים, השטחים הפתוחים, הנופים הטבעיים, השטחים החקלאיים ואת נכסי התרבות, אלא מתאפיינת ברב-תפקודיות (איור 3).

מטרת מאמר זה היא להציג את ההתפתחות שחלה במחקר נופי התרבות משלהי המאה ה-19 ואילך, את תפקידיו של נוף זה ואת ניהולו, ובכך לשמש מסד תאורטי למאמרים המכונסים בגיליון זה, אתרים – המגזין 7.

 

 

איור 3. . צילום: עירית עמית כהן

 

נוף תרבות – התפתחותו של מונח

המונח נוף תרבות איננו זר בשדה המחקר. עד לשנות התשעים של המאה ה-20 התמקדו חוקרים בהתפתחותו של הנוף הטבעי, באפיונו ובחלקו של האדם בעיצובו. פרידריך ראצל (Ratzel), גיאוגרף גרמני בן המאה ה-19 ומי שייסד את תחום הדעת הגיאוגרפיה התרבותית, התמקד בהשפעת האדם על הסביבה, ובלשונו שלו: נוף תרבות מבטא את המפגש בין האדם, תפיסותיו וצרכיו, לבין הסביבה הטבעית (Head, 2017). בשנת 1899 הגדיר הגיאוגרף אוטו שלוטר (Schlüter, 1899), גרמני גם הוא, את הנוף הטבעי כנוף מקורי שהיה קיים לפני התערבות האדם, ואת נוף התרבות כנוף שהאדם יצר וקבע את תפקודיו.

בשנת 1925 הרחיב הגיאוגרף האמריקני קרל סאור (Sauer) את הדיון בנופי תרבות וקבע כי התבוננות האדם במרחב מבוססת על הכרתו בשילוב המתקיים בין היסודות הפיזיים והתרבותיים. משום כך נופי תרבות הם סך כל התצורות שהאדם “מלביש” על המשאבים הטבעיים; אין ביכולתו של האדם להוסיף על משאבים אלה, אך הוא יכול לעצבם ולפתחם לצרכיו (Sauer, 1925: 24). כמו קודמיו טען סאור שהאדם הוא שמגדיר את הנופים, הם חלק בלתי נפרד מעולמו המוחשי, מאמונתו ומיצירתו, ועובדות אלה הן שמקנות לנוף את התואר נוף תרבות (Jones, 2003). בשנות השבעים והשמונים זכה הצירוף הלשוני “נוף תרבות” להרחבה ונקשר בנושאי תכנון וניהול סביבתי. התפתחות זו נבעה מהחששות הגוברים לפגיעה במשאבי הסביבה עקב גידול אוכלוסיית העולם והביקוש גובר לקרקעות לבנייה ולתשתיות. חששות אלה התגברו בשנות התשעים.

בשנות התשעים של המאה ה-20 אימצו גופים בין-לאומיים את המונח נוף תרבות כחלק ממגמות השימור. בעוד בשנים קודמות, בעקבות החשש הגובר מהידלדלות הקרקע, מקורות המים ואוצרות הטבע כוּון השימור בעיקר לסביבה הטבעית, ובשנות השבעים של המאה ה-20 – לנכסי מורשת תרבותית, הרי עתה שמו להם גופים בין-לאומיים אלה למטרה לשכנע את מדינות העולם להימנע מפיתוח לא מבוקר של הנופים המייצגים את המפגש בין הטבע והתרבות ולדאוג לקיימותם לאורך זמן. ההכרה בחשיבות הן של הטבע הן של התרבות, והידיעה שכדי לשמר את מפגשם הייחודי נדרשים חוקים ומערכות ניהול ופיקוח, הובילו בשנת 1992 להחלטת הוועדה למורשת עולמית שבחסות אונסק”ו לעדכן את ה”מדריך למשתמש” (Operational Guide), מדריך שנועד להתוות דרך לשימור עבור מדינות החתומות על אמנת מורשת טבע ומורשת תרבותית, 1972. בעדכון צורפה ההגדרה “נוף תרבות” לרשימת האתרים הזכאים להיכלל ברשימת המורשת העולמית (Aitchison, 1995; Eidsvik, 1993; Rössler, 2006).

ההגדרה משנת 1992 קבעה שקיימים ברחבי העולם נופי תרבות רבים המייצגים את השוני בין האזורים והמדינות. נופים אלה נבדלים מנוף טבעי משום שמתקיים בהם שילוב של טבע ומעשה ידי אדם. הם ממחישים את התפתחות האדם וההתיישבות לאורך ציר הזמן בזיקה לתנאים הפיזיים ובהשפעתם של תהליכים חברתיים, כלכליים ותרבותיים, או שהם מהווים מקור להשראה ולזיכרון עבור האדם. הגדרה זו כרכה תחת אותה כותרת ערכים סביבתיים-אקולוגיים, תרבותיים וחברתיים, וכללה שלוש קטגוריות:

  1. נוף תרבות מעוצב – נוף שתוכנן ונוצר בידי אדם.
  2. נוף אורגני – נוף המייצג תרבות, מסורת ואורחות חיים שהתפתחו באופן אורגני. נוף זה מתחלק לשני סוגים:
  • נוף אורגני מתמשך – נוף שעדיין מתקיים בו תהליך של התפתחות, ושומר על תפקיד חברתי פעיל.
  • שרידי נוף אורגני – נוף שתהליך ההתפתחות בו הגיע לקִצו, אולם האלמנטים המייחדים אותו עדיין גלויים לעין.
  1. נוף אסוציאטיבי – נוף הנושא הקשר וזיכרון בעלי רקע דתי או אידאולוגי.

ההגדרה, וכמוה החשיבות שבשימור נופי התרבות, לא חלחלו במידה שווה לכל המדינות. בארצות הברית פרסמה בשנת 1994 רשות הפרקים הלאומיים שבחסות משרד הפנים האמריקני מדריך לרשויות ולמוסדות המשמרים נופי תרבות (Birnbaum, 1994). במסמך זה, לצד ההגדרה שנוף תרבות משקף את המפגש בין הטבע וערכיו לבין האדם ותרבותו, הודגש תפקידו של נוף התרבות בהבלטת יכולתו של האדם להגן על נופיו הטבעיים ועל שרידותם לאורך זמן. הסיבה לשימור הייתה משאביהם ותפקידיהם של הנופים במילוי צורכי האדם. ובלשון המדריך, נוף תרבות מייצג את האיזון בין הסביבה הטבעית לשימושי הקרקע (sustainable land-use). במסמך זה ההגנה הייתה העיקר, ואילו ההקפדה על שימור הערכים שמבטא המפגש בין הטבע והיצירה התרבותית לא זכתה להבלטה (איור 4). שלא כמו בארצות הברית, מדינות אירופה אימצו את הגדרת הוועדה למורשת עולמית ואת ההמלצות לשמר נופים המייצגים אותה.

 

איור 4. שרידי מפעל כספית בשטחים הפתוחים של סנטה ברברה. ארצות הברית, 2016. המתחם, המוקף בגדר, הוא חלק מחוויית המטייל, וניתן לצפות בו ולקרוא על “ניצחון האדם על הטבע”. צילום: עירית עמית כהן

בשנת 1995 פרסמה ועדת השרים של מועצת אירופה החלטה ולפיה בתהליך השימור של נופי התרבות ביבשת ישתפו פעולה המדינות המשתייכות לאיחוד, והוסיפה כי גבולות לא יהוו מגבלה וכי לא תינתן העדפה לשמר נוף טבעי על פני נכס תרבות. הוועדה הדגישה את חשיבותם של הניהול והחקיקה המשותפים, ואת הצורך לשתף את הקהילה בתהליך קבלת החלטות בדבר האופן שבו יישמרו נופים ונכסי מורשת. לשם כך הגדירה מונח חדש, “שימור נוף תרבות משולב” (Integrated  Conservation of Cultural Landscape Areas. Darvill, 1999).

בשנת 1999 הוצגה באנגליה שיטה לסיווג נופים כפריים שהתבססה על התוכנית שפיתחו מוסדות האיחוד האירופי (לעיל), אבל ייחסה משקל רב יותר למאפייני תכסית: דפוסי יישובים, סוגי חוות, דפוסי שדות, מתקנים חקלאיים, מורשת בנויה כפרית (קפלן, רינגל ואמדור, 2009; Draft National Landscapes Typology, 1999). באנגליה המניע לגיבוש השיטה היה הרצון להפריד את הדיון בסביבה העירונית מהדיון בסביבה הטבעית והכפרית, ועל ידי כך לשמר את הדימוי המרכזי של אנגליה כארץ של נופים כפריים. לטענת הרשות, באמצעות הדימוי הכפרי תקודם תיירות בשטחים פתוחים וביישובים כפריים, תחוזק ההזדהות של האוכלוסייה האנגלית כולה עם המדינה ונופיה – נופים המשדרים יציבות, קיימות והמשכיות – ובה בעת תחוזק הזהות של קהילות כפריות עם מקומן.

כדי לממש יעדים אלה הכתיבה השיטה האנגלית מיון שהבחין בין יחידת נוף טיפוסית (Landscape Character Type) לחטיבה נופית (Landscape Character Area), הכוללת כמה יחידות נוף טיפוסיות. כל יחידת נוף נבחנה על פי מאפיינים פיזיים (טופוגרפיה, גיאולוגיה, גיאומורפולוגיה, הידרולוגיה וקרקע), תכסית (גידולים חקלאיים, יער, חורש, בתה), תרבות ומורשת (צורות יישוב, תשתיות, ארכיאולוגיה ומורשת מוחשית – Landscapes Character Assessment). במקומות שנמצאו בהם יחידות נוף בעלות מאפיינים דומים הוגדרה חטיבת נוף.

יחידות הנוף וחטיבות הנוף נבחנו בשלוש רמות מרחביות: מקומית, אזורית וארצית. ברמה המקומית רמת הפירוט וההתעמקות הייתה גבוהה מזו שברמה המחוזית והארצית, כדי לייחד יישובים כפריים וקהילות מקומיות ולחזק בהם זהות מקומית, הזדהות האוכלוסייה עם נופיה, ועל ידי כך לקדם בין חברי היישוב או הקהילה מעורבות גבוהה בשימור הנוף הייחודי, הפיזי, הכפרי והתרבותי (Landscape Character Assessment Guidance, 2002).

במהלך העשור הראשון והשני של המאה ה-21 יותר ויותר מדינות הולכות בעקבות השיטה האנגלית. הן מגדירות את נופי תרבותן, מתחמות אותם ומציעות כלים לשימורם. המדינות השונות נעזרות במערכות מידע ממוחשבות למיון הנופים בהתאם למאפייניהם, קובעות את היקף הפיתוח בהם ואת דרגות שימורם, משלבות אותם בתוכניות מתאר ברמות ארציות ומקומיות (Bender et al., 2005) ומציעות דרכים לניהולם.

 

ההתייחסות לנוף תרבות בישראל

בישראל התפרסמו בשנים האחרונות כמה תוכניות מתאר, ארציות ומחוזיות, הכוללות התייחסות רחבה למפגשים בין נופים, בעיקר שטחים פתוחים וחקלאיים – ובאלה האחרונים גם התייחסות למרקמים בנויים כפריים. כך למשל, תמ”א 31 התייחסה לנוף כפרי פתוח (מינהל התכנון, 1998); תמ”א 35 הגדירה מרקם שימור כפרי ומרקם שימור משולב שמטרתו “לאחד ברצף ערכי טבע, חקלאות, נוף, התיישבות ומורשת” (מינהל התכנון, 2005); תוכנית מתאר מחוזית לאזור המרכז, שאפיינה את השטחים הפתוחים במרכז הארץ, כללה בהגדרה זו את השטחים החקלאיים וגם צירפה אליהם את המרקמים הבנויים הכפריים כחלק מתבנית נוף אחת (מינהל התכנון, 2002). אלא שתוכניות אלה ממעטות לדון בנכסי מורשת תרבותית שהם חלק בלתי נפרד מהנוף הטבעי, השדות והשטחים הפתוחים, וגם לא במאפייניו של המפגש בין הנוף ליצירה התרבותית, מפגש המייצר נופי תרבות ייחודיים למרחב הישראלי.

בשנת 2010 נעשה ניסיון להגדיר את נופי התרבות בישראל כדי לקדם את המודעות למאפייניהם ועל ידי כך לעודד את שימורם (שר-שלום ואחרים, 2010). המודעות אכן גברה, אבל גידול האוכלוסייה ולחצי הפיתוח לא מקלים את שימורם. במקום שידגישו את הערכיות הגבוהה של המפגש בין הטבע והתרבות, הרשויות נענות ללחץ ומעדיפות את הפיתוח על פני השימור. אחת הדרכים להתמודד עם העדפה זו היא הדגשת הפן החברתי של נופי התרבות – תפקידם החברתי ואחריותה של החברה לניהולם הראוי, נושא שזוכה בשנים האחרונות להתעניינות הולכת וגדלה (Stephenson, 2008).

נופי תרבות – התפקיד החברתי

הדרישה הגוברת לשמר נופי תרבות נובעת מהמאפיינים החברתיים של רבות ממדינות העולם. זו חברה עירונית המתפקדת בעולם משתנה במהירות, וכדי להתמודד עם השינויים היא מחפשת את נופים המייצגים רציפות וביטחון, נופים התורמים לתחושת שייכות למקום, ובלשונם של קארטר-פארק וקופאק: נופים ונכסים המייצגים עבר מוכר ואת ייחודה של קהילה המתגוררת בהם או בסמיכות להם (Carter-Park & Coppack, 1994: 163). בזכות תכונתם זו מוכנה קהילה להשקיע בנופיה ובנכסי מורשתה, להגביל את הפיתוח בהם ועל ידי כך להגן עליהם ולשמור על ייחודם.

לגישה זו היו הדים כבר בשנות השמונים של המאה ה-20, אז זכה הנוף להכרה בשל ייחודו הכלכלי (שימושי הקרקע – החקלאיים והמחצבים). בשנים אלה טענו החוקרים ראונטרי וקונקי ששטחים פתוחים, שמורות טבע או משארי נוף הם מוצרי צריכה לכל דבר, ומשום כך ניתן לעבדם, לפתחם ולהתאימם לצורכי חברה. עם זאת, תכונתם לשמש עדות לתופעות עבר תורמת לחוסנה של חברה, ומשום כך הם זכאים להגנה (Rowntree & Conkey 1980: 459). וון הארן, שהתמקדה בשטחים פתוחים ובשמורות טבע, טענה גם היא כי כיום נופים אלה כבר אינם מייצגים תופעה טבעית בלבד. מעמדם השתנה והם נתפסים כפיצוי לערכים שנלקחו מחברה שהפכה יותר ויותר לעירונית-תעשייתית (Von Haaren, 2002: 73). בנופים פתוחים שמשובצים בהם נכסי מורשת תרבותית או שהם סמוכים למכלול מורשת (מרקם כפרי, שדותיו ומטעיו, מתחם תעשייתי והמכרה לידו; בית ספר חקלאי או כפר נוער) מתחזקת טענה זו אף יותר. אלה גם אלה הם בבחינת מושא רומנטי לחברה עירונית; חברת המונים שבה הפרט איבד את זהותו ומתגעגע ל”נופים אחרים”. תרומת הרצף הנוצר היא לא רק חברתית אלא גם סינרגטית. ההרחבה המדגישה את חשיבותם הציבורית מקלה את תכנונם, מחזקת את שמירתם ומקדמת שיטות לניהול משלב (Antrop, 2006).

במאה ה-21 זוכה הפן החברתי לדגש נוסף. נופי התרבות מייצגים לא רק צרכים חברתיים, והחברה לוקחת על עצמה את האחריות לשמירה עליהם. לאחריות זו פנים שונות: שיתוף ציבור בתהליך קבלת החלטות, יצירת קואליציות חברתיות, התארגנות של קבוצות בעלי עניין משותף לקידום נושאים לטובת הציבור הרחב – ובאלה שמירה על נופי תרבות – ותפיסת הנוף התרבותי כתופעה המייצגת ערכים דמוקרטיים. בערכים אלה נכללים, זכותה של כל קהילה לבחור את נופי תרבותה הראויים להתקיים לאורך זמן (Stenseke, 2009), מניעת מחיקתם של נופים המייצגים קבוצות מיעוט (Whelan, 2016), והתנגדות לסגירתם של נופים בעלי ערכיות גבוהה, טבעית ותרבותית, לשימושם של בודדים.

סיכום

באוקטובר 2017 כללה רשימת המורשת העולמית שבחסות אונסק”ו 1,073 אתרים, ורק 35 מתוכם שייכים להגדרה של נוף מעורב, שהיא המקבילה להגדרה של נוף תרבות. למיעוט המספרי הסברים שונים: ההחלטה המאוחרת (1992) להוסיף להגדרות האתרים הזכאים למעמד של מורשת עולמית גם את ההגדרה של נוף תרבות; מורכבות ההגדרה – הצורך להדגיש הן ערכים טבעיים הן תרבותיים; קשיים להציג תוכנית ניהול לתופעה המייצגת שילוב של עבודת הטבע ומעשה ידי האדם. למרות מצב זה, בשנים האחרונות קוראת הוועדה ליצירת “הרמוניזציה” ברשימות האתרים של המדינות החתומות על אמנת המורשת העולמית. במילים אחרות – ליצור רשימה עולמית מאוזנת יותר, שכלולים בה אתרים מאזורים וממדינות שעד כה מיעטו לבקש הכרה באתריהם, וגם להוסיף לרשימה נופי תרבות. קריאה זו מצביעה על השינוי שחל ביחס לנופי תרבות ועל העיסוק הגדל במאפייניהם, בערכיהם ובתפקידיהם.

השינוי במעמדם של נופי התרבות הוא חלק ממגמות אוניברסליות ומדינתיות לצמצם את העיסוק בנכס מורשת בודד, בשמורת טבע אחת או במרכז עירוני היסטורי בעלי תחומים ברורים, ולהעדיף על פניהם את המכלול ואת המרחב. ההרחבה מקדמת אפיון של נופים ואתרים חוצי גבולות, של דרכים, של נופי תרבות, וגם הגדרות חדשות דוגמת “נוף עירוני היסטורי” (Historic Urban Landscape), המדגישה את המרחב העירוני על כל חלקיו. אלא שבהוספת הגדרות אין די, הקושי הוא במציאת דרכים לניהול המרחבים: ניהול המאזן בין שימור מגוון הערכים, הרב-תפקודיות והפיתוח.

מקורות

מינהל התכנון (1998). תוכנית מתאר ארצית משולבת לבנייה, פיתוח וקליטת עלייה – תמ”א 31. ירושלים: מנהל התכנון במשרד הפנים.

מינהל התכנון (2002). תוכנית מתאר מחוזית כוללת למחוז מרכז – תמ”מ 21/3. ירושלים: מינהל התכנון במשרד הפנים.

מינהל התכנון (2005). תוכנית מתאר ארצית משולבת לבנייה, לפיתוח ולשימור – תמ”א 35. ירושלים: מנהל התכנון במשרד הפנים.

קפלן, מ’, רינגל, נ’ ואמדור, ל’ (2011). חקלאות נופית: חקלאות בת קיימא. ירושלים: נקודת חן.

שר-שלום, א’, עמית-כהן, ע’, ששון, א’, ריש, ר’ ופלד, י’ (2010). נופי תרבות בישראל. ירושלים: רשות הטבע והגנים ואונסק”ו ישראל.

Aitchison, J. (1995). Cultural landscapes in Europe: A geographical perspective. in B. von Droste et al. (eds.), Cultural landscapes of universal value: Components of a global strategy (pp. 272-288). Jena: Fischer Verlag. ‏

Antrop, M. (2006). Sustainable landscapes: Contradiction, fiction or topia? Landscape and Urban Planning75(3), 187-197.

Bender, O., Boehmer, H. J., Jens, D., & Schumacher, K. P. (2005). Using GIS to analyse long-term cultural landscape change in Southern Germany. Landscape and Urban Planning70(1), 111-125.‏

Birnbaum, C. A. (1998). Protecting cultural landscapes: Planning, treatment and management of historic landscape. Preservation Briefs 36. Washington (U.S.A): Department of Interior National Park Services Cultural Resources.

Carter-Park, D., & Coppack, P. M. (1994). The role of rural sentiment and vernacular landscapes in contriving sense of place in the city’s countryside. Geografiska Annaler (Series B) 76(3), 161-172.

Darvill, T. (1999). The historic environment, historic landscapes, and space-time-action models in landscape archaeology. in P. Ucko & R. Layton (eds.), The archaeology and anthropology of landscape (pp. 104-118). London, New York: Routledge.

Draft National Landscapes Typology, 1999. London: Countryside Agency.

Eidsvik, H. (1993). Cultural Landscapes. in J. M. Fladmark (ed.), Heritage: Conservation, interpretation and enterprise (pp. 43-49). London: Donhead.

Head, L., (2017). Cultural landscapes and environmental change. London: Routledge.

Jones. M. (2003). The concept of cultural landscape: Discourse and narratives. in M. Jones (ed.), Landscape interfaces (pp. 21-51). New York City: Springer.

Landscape Character Assessment Guidance for England and Scotland, 2002. Gloucestershire: The Countryside Agency.

Rössler, M. (2006). World heritage cultural landscapes: AUNESCO flagship rogramme 1992-2006. Landscape Research31(4), 333-353.

Rowntree, L. B., & Conkey, M. W. (1980). Symbolism and the cultural landscape. Annals of the Association of American Geographers, 70(4), 459-474.

Sauer, C. (1925). The morphology of landscape. Publications in Geography, 22, 19-53.

Schlüter, O. (1899). Bemerkungen zur Siedelungsgeographie. Geographische Zeitschrift, 5, 65–84.

Stenseke, M. (2009). Local participation in cultural landscape maintenance: Lessons from Sweden. Land Use Policy26(2), 214-223.‏

Stephenson, J. (2008). The cultural values model: An integrated approach to values in landscapes. Landscape and Urban Planning84(2), 127-139.

UNESCO (1972). Convention Concerning the Protection of the World Cultural and Natural Heritage. UNESCO, Paris.

UNESCO (1992). Cultural landscapes. UNESCO, Paris.

UNESCO (2005). Operational Guidelines for the Implementation of the World Heritage Convention. UNESCO, Paris.

Von Haaren, C. (2002). Landscape planning facing the challenge of the development of cultural landscapes. Landscape and Urban Planning, 60, 73-80.

Whelan, Y. (2016). Heritage, memory and the politics of identity: New perspectives on the cultural landscape. London: Routledge.‏