שימור אתרי מורשת בירושלים

“עיר היסטורית אינה רק זירה פיזית ופסיבית לתיאטרון של חיינו, מנהגינו ואמונותינו. באמצעות האופי של המבנים. הרחובות, והגנים המשפיעים עלינו העיר ולעיתים אף קובעת דרך בה אנו פועלים, חושבים או חשים. הסביבה העירונית עשויה לתמוך במפגש האנושי, לעצב מחשבות לרומם את הרוח.” (ברנדייס וקלו, 200).

123

ימין משה צילם איציק שווקי

פעילותה הציבורית של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל במחוז ירושלים, בדומה לפעילותה ברחבי הארץ, מהוה מרכיב חשוב בקידום שימור המורשת הבנויה. הקשר עם הציבור, הידע האקדמי והידע המצטבר מהשטח, תורם להליך קבלת ההחלטות ומסיע בעבודתה של העירייה, הועדה המחוזית במשרד הפנים, ועדת השימור העירונית, הפועלים להבטיח כי אתרים בעלי ערך תרבותי, לאומי והיסטורי ישומרו לדורות הבאים. דבריו של יגאל אלון מבטאים את תמצית העיקרון: “עם שאינו מכבד את עברו , ההווה בו חי דל ועתידו לוט בערפל”.

מעשה ה”שימור” מוגדר כמכלול פעולות שתכליתן היא להבטיח את המשך קיומם לעתיד של מבנים ושל אתרים בעלי ערכים תרבותיים, היסטוריים, מדעיים, דתיים, לאומיים ואדריכליים. שימור המורשת התרבותית על מכלול רכיביה מקובל מאוד בארצות העולם, והוא גורם חשוב שיש להביאו בחשבון ולשלבו בתהליכי תכנון ופיתוח. במילים אחרות, כל תכנון בר קיימא מבטיח לדורות הבאים את ערכי המורשת התרבותית מהעבר.

המודעות הציבורית באשר לחשיבות השימור בעיר החלה להתעורר בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 בעקבות הרס רב ובלתי מבוקר של אתרי שימור. ראוי להדגיש כי השימוש במונח “שימור” אינו מתייחס בהכרח להקפאת היכולת להשתמש במבנה המיועד לשימור; נהפוך הוא, הכנסת שימוש חדש במבנה ישן תצדיק את המשך קיומו ואת שימורו של המבנה. לשימור שלבים שונים ומגוון גדול של שיטות ואמצעים ליישום. אתרים כאלה הופכים לנכס כלכלי גם לעיר וגם למחזיקים בנכס. איזון מושכל בין הפיתוח העירוני לשימור אתרי מורשת מחייב הכרה והבנה בחשיבות נושא השימור לעיר ובתרומתו הגדולה לכלכלה העירונית. נכסי המורשת הבנויה הם אלה הקובעים את אופייה המיוחד של ירושלים והם אלה שיבטיחו כי תיירים רבים יפקדו את שעריה.

ירושלים – העיר ההיסטורית

מתווה / הנחת יסוד – אריאל הירשפלד

“ברור לכל שירושלים היא עיר היסטורית, אך לא ברור היכן בה מסתיימת ההיסטוריות והיכן מתחיל בה העכשיו. ברור לכל שהכותל המערבי ומסגדי הר הבית וכנסיית הקבר הם מוקדי ההיסטוריה שבה. עריקותם ומעמדם הסמלי בזיכרון הדתות המונותאיסטיות הפכו אותם לאייקון על-זמני ועל-מקומי. האתרים האלה הפכו מזבח וסימן לכיוון של תפילה. ברור גם כי העיר העתיקה וחומותיה הצטרפו למזבחות הללו למעין היכל העשוי חומות וסמטאות שגם הוא עבר קידוש למעשה, כפי שתיאר זאת בעוצמה רבה ש”י עגנון ב”לפנים מן החומה” שלו. מן המהלך ההיסטורי הזה נגזרת ההיסטוריות” של העיר: זוהי השראת הגרעין המקודש העתיק על סביבתו*) המהווה לו מעין ציפה כציפת הפרי וקליפתו.

עם זאת, כבר בעידן הבריטי צמחה בעיר הזו מודעות מנוסחת לכך שמשמעותה וערכה של העיר כעיר היסטורית אינה נעצרת בחומות העיר העתיקה אלא היא משפיעה על אגן שלם המקיף אותה ומתייחס אליה. זהו אגן ההשראה של העיר. ההחלטה הנודעת שנחקקה בעיר בעידן ההוא שעל פיה תיבנה העיר באבן בלבד מבטאה אשכול שלם של הכרעות. אין המדובר בחומר בלבד ואפילו לא רק ב”אווירה”, אלא ביצירה (חדשה!) של סמל אורבאני שעל-פיו האבן מסמלת את השראת הקודש הבאה מן הכותל, המקדשים והחומות המקיפות אותם, על החיים החדשים הסובבים אותם. אין הכוונה לאווירה של יושן דווקא, אלא לקיומו של ערך המגולם באורח סמלי באבן. ראוי להדגיש כי ההכרעה הזאת אינה אופיינית כלל לערים היסטוריות אחרות במזרח או במערב וכי היא מיוחדת לירושלים.

המודעות ההיסטורית שנוסחה בהכרעה ההיא לבנות באבן ייחסה  ערך סמלי כזה גם לבניה מחוץ לחומות – זו המוסלמית וזו הנוצרית, הגרמנית וזו היהודית, ומתוכה  נבנו המבנים, הרחובות והשכונות הירושלמיות עד קום מדינת ישראל. הדוגמא המרגשת ביותר בתחום התרבות הישראלית בעיר היא שכונת רחביה, על המתכונת האנתרופומורפית המדויקת שלה, הרואה בגימנסיה ”ראש” ובגן ”לב” ובמערך הרחובות – רשת (=גוף) של הזיכרון הספרותי העברי. ברור כי המתכונת הסמלית הזו, הנשענת על אופני חשיבה וסימול מדייבאליים-קבליים (ובמיוחד על ספר ”הכוזרי” לריה”ל), ביטאה יחס טעון ונרגש מאד למשמעותה האיקונית של העיר. רחביה ביקשה להיות ”זעיר אנפין” דמוי אדם, ר”ל – דמותו של עם ישראל מול אלוהיו. מתחם מוזיאון-ישראל מבטא יחס טעון לא פחות, גם אם מודרני הרבה יותר, לשאלת הזיקה בין מבנה עכשווי כלשהו לנוכחותה העתיקה של העיר ההיסטורית. מתחם המוזיאון מראה כי לבוניו היה מוחש היטב כי הם שרויים עדיין (בגבעת-רם!) באגן ההשראה של העיר ההיסטורית.

היוזמה להגדיר את המתחם ההיסטורי של ירושלים בתכנית המתאר החדשה לעיר, מבטאה המשך לאותה  תובנה תרבותית שנוסחה בעידן הבריטי, גם אם מתוך פרספקטיבה היסטורית אחרת. הפרספקטיבה החדשה היא המשך ואינה הקפאה של התפיסה ההיא. מתוך המבט העכשווי הצטרפו למתחם ההיסטורי קטעי היסטוריה שאינם קשורים עוד באגן ההשראה של העיר העתיקה – כשכונת בית הכרם למשל, ומתוך המבט הזה כל העידן הבריטי עצמו, כעידן אורבאני, מהווה גם אובייקט היסטורי. ואין צורך לומר: המבט העכשווי נוצר מתוך מתחים אורבאניים ותרבותיים אחרים לחלוטין. העיר צמחה מאז קום המדינה ובמיוחד מאז מלחמת ששת הימים לכלל קונגלומראט עירוני כביר המחייב שיקולים מורכבים ביותר בשאלת השילוב בין העתיק, ההיסטורי והעכשווי.

מצב הדברים בעיר ירושלים

ירושלים הייתה החלוצה בארץ בתחום שימור האתרים. עוד בשנת 1968 פורסמה בתכנית האב לעיר רשימת שימור ובה 1033 אתרים. כל אתר לווה בכרטיס ובו פרוט תכונות המבנה וסיווג מאפייניו.

בשנות ה – 70 ערכה עיריית ירושלים מספר תכניות לשימור: תכנית מס. 2097 ל – 110 מבנים – שאושרה ותכנית 2096 לשימור 13 שכונות שלא אושרה. מאחר והתכנית בכללותה לא אושרה הוחלט על עריכת שורה של תכניות שימור פרטניות לשכונות השונות. במסגרת זאת נערכו תכניות לימין משה, המושבה הגרמנית, עין כרם, שערי חסד, נחלת שבעה שכונת הבוכרים, גאולים, המושבה היוונית, קטמון וטלביה. בחלק מהשכונות נקבעו מבנים “אופייניים” ונקבעו כללי הטיפול בהם. שכונות נוספות זכו לתכניות שימור מאוחר יותר ובהן: מורשה, סוכת שלום, אוהל משה, מזכרת משה, מלחה, שערי חסד, עין כרם, שיח ג’ארח, סילואן, בתי וורשה, שכונת החבשים ועוד. לכאורה כיסוי כמעט מלא של שכונות העיר. אולם למרות קיומן של תכניות מאושרות שימור של ממש אינו מתקיים בירושלים ויש צורך במאבקים בלתי פוסקים כדי להגן על אתר זה או אחר הנדון לכליה.

במחצית שנות ה – 90 עודכנה רשימת השימור בעבודת שדה פרטנית ואזי הסתבר שמרבית הבניינים שצוינו כבניינים אופייניים בתכניות אינם אופייניים יותר בשל ריבוי התוספות ששינו אותם לבלי הכר. גם סביבתם שונתה עד כי אין עוד טעם להשאירם ברשימה. כמו כן רבים מהמבנים שיועדו לשימור נהרסו על אף היותם מוגנים לכאורה על ידי תכניות סטטוטוריות.

על אף ההתקדמות הרבה בהכנת תכניות שכונתיות על ידי העירייה, יש עדיין שכונות בעיר שלא זכו לתכניות שימור בעיקר בשכונות החרדיות שבצפון העיר.

המושג של רוח המקום טרם הוטמע במידה מספקת בלקסיקון השימור העירוני. למושג זה משמעות רבה הן בשימור של מבנים ובעיקר שימור של רכיבים היוצרים את רוח המקום של שכונה או מרקם שמבקשים לשומרו”.

בירושלים מאושרות שתי תכוניות שימור קיבוציות:

תוכנית מס’ 2097 שאושרה בשנת 1984, הקובעת 110 אתרים להם ערך היסטורי, דתי, ארכיטקטוני ואסטטי, בהם ספרית שוקן ובית שוקן, הדואר המרכזי, בית מחניים, הכנסייה הרוסית ועוד.

תוכנית מס’ 3423 שאושרה בשנת 1989, הקובעת 45 מתחמים ומבנים בעלי ערך אדריכלי או היסטורי הראויים לשימור- כמו משכנות שאננים, ימין משה, בתי שנלר, ארמון הנציב ועוד.

בנוסף, קיימות בעיר תכוניות שימור נקודתיות שהוכנו מאז תחילת שנות ה-70 כמו מתחם ביה”ס האנגליקני ברח’ הנביאים (תב”ע 4069), מתחם המושבה הגרמנית (תב”ע 2878), נחלת שבעה (תב”ע 2422.)

מחלקת התכנון בעיריית ירושלים יזמה תכניות עם דגש על שימור של שכונות בעלות ערך היסטורי וארכיטקטוני כמו: שכונת רחביה, בית הכרם, המושבות ועוד. לעיתים נוצרת סתירה בין ההנחיות לצופף את השכונות לבין שימורן. הציפוף עשוי לפגום ברוח המקום ובעקרונות השימור. כך קרה בתכניות השימור שעל אף הצהרות התכנית כתכנית שימור, ההנחיה להגדיל את הצפיפות באופן ניכר גורמת להריסת מבנים רבים מדי. מובאות להלן מספר מהערות העקרוניות לגבי תכנית שעל אף הרצון בשימורה לא תמיד מבטאת התכנית את הכוונה. ההערות הן כדלהלן:

  • הכנת תיק תיעוד שכונתי על פי הגדרות מנהל התכנון ולצורך ניתוח מלא של מאפייני השכונה ונשאי המאפיינים, (לרבות מבני העזר המצויים בשכונה, בורות המים וכד’), וקביעות ברורות של ערכי התרבות של השכונה והמשמעות התרבותית שלה ולא רק של המבנים הבודדים.
  • קביעת רמות שימור, על פי דרגות ועל פי קריטריונים מקובלים תוך ביטול המונח “גוש חזית” המנוגד לאָמנות השימור ולכל תפישת שימור מקובלת ואשר מניח מראש שאין כל חשיבות לפנים של המבנה, למעטפת כולה ולחזיתות האחרות. על דרגות השימור שייקבעו בתכנית להותיר פתח לשינויים שנובעים מהכנת תיקי תיעוד לכל מבנה בנפרד. (קביעה סופית מייתרת את הכנת תיקי התיעוד, בעוד תכנית מתאר איננה יכולה להעמיק בהכרת הערך התרבותי של המבנים לרמה של תיק תיעוד)
  • הכנת סקר צמחיה וסקר עצים תוך סימון עצים וצמחיה אחרת לשימור.
  • ביטול תוספת זכויות בנייה וקיבוע הזכויות הקיימות לפי תכנית 62 כהוראה ששינוי ממנה מהווה סטייה ניכרת.
  • הכנסת החנייה למגרשים היא הסיבה העיקרית להריסת מבנים, יש לאסור על חנייה תת קרקעית באזורים השימור למעט במבנים שהוכח לדעת ועדת השימור שאינם ראויים לשימור ויאושרו להריסה.
  • יש לקבוע הנחיות נוספות ומחמירות יותר לשימור בהתאם להכרזה על השכונה כשכונה לשימור, לרבות סעיפים על רשימת שימור עדכנית וסעיפים אחרים, ברוח העקרונות החדשים החלים על העיר ההיסטורית אותם אימצה העירייה.
  • אין להרוס אף מבנה בעיר ההיסטורית מבלי שיובא לדיון בוועדת השימור עירונית.
  • במידה והוועדה אישרה מבנה להריסה יש לקבוע את הכללים לכך תוך בחינת ההשפעות של ההריסה על המבנים הסמוכים ועל הצמחייה.

תחום הטיפול המוניציפלי של מחוז ירושלים במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל כולל את הערים: ירושלים, בית שמש. מועצות אזוריות: מטה יהודה (57 ישובים), מטה בנימין (42 ישובים), גוש עציון (21 ישובים), שומרון (34 ישובים), בקעת הירדן ומגילות. מועצות מקומיות: אבו גוש, מבשרת ציון, קריית יערים, הר אדר, קריית ארבע – חברון.

 

עיר היסטורית אינה רק זירה פיזית ופסיבית לתיאטרון של חיינו, מנהגינו ואמונותינו. באמצעות האופי של המבנים. הרחובות, והגנים המשפיעים עלינו העיר ולעיתים אף קובעת דרך בה אנו פועלים, חושבים או חשים. הסביבה העירונית עשויה לתמוך במפגש האנושי, לעצב מחשבות לרומם את הרוח.” (ברנדייס וקלו, 200).