שימור עץ

אומנות שימור פרטי עץ החלה דרכה כמלאכת יד שעברה בעיקרה מאב לבן. כיום זהו תחום מחקר מפותח ומתפתח, שבו ידע היסטורי על שיטות העבודה ועל החומרים המסורתיים משתלב בשימוש בחומרים מודרניים ייחודיים ובתפיסה של שימור מונע.

מכונת תפירה עתיקה אשר משמשת כמעמד לתמונות המשפחה או שולחן עבודה בעל מגירות נסתרות ופיתוחי עץ מלאכת מחשבת הם דוגמאות לריהוט עתיק שניתן למצוא בבתים רבים.
איך מזהים ריהוט עתיק? באופן אינטואיטיבי: המראה העתיק בולט בעיקר הודות ל’פטינה’ (patina) – השכבה החשופה והגלויה של העץ המייצגת את האסתטיקה וההיסטוריה של פני השטח של היצירה, ומעידה בדרך כלל על היות הפריט ישן או עתיק. שכבה עליונה זו בעץ אוצרת את התיישנותם הטבעית של העץ והגימור שעליו ואת פגעי הזמן – שריטות, כתמים וכדומה, ומספרת את הסיפור שצרוב בעץ.

Ronen_1

צילום: רונן דור

ארצנו מאופיינת במהגרים שהגיעו מכל רחבי תבל שהביאו אתם, כשיכלו, סגנונות רבים ומגוונים של רהיטים ופריטי עץ. הרהיטים היטלטלו ועשו דרכם ארצה בזמן כלשהו בתחילת המאה ה 20, ולמעברים אלה יש השפעות על הפריט, על מראהו, על חלקיו ועל תפקודו.

אנו מבקשים לשמר, למען הדורות הבאים,לא רק את היצירה אלא גם את מסעה בזמן מתוך ענווה וכבוד לה וליוצריה, וזאת על ידי סדרת פעולות שיחזירו לה את תפקודה ותפקידה. ההקשר הסביבתי של הפריט הנו חלק מהשינויים שהותירו בו את עקבותיהם: במקרה של שידה שעברה מהמבורג הקרירה לירושלים החמימה, או שולחן שש-בש שעבר מעיראק היבשה לתל-אביב הלחה עצם ה”מסע” הינו דרמטי. המכולה הרותחת באנייה ששטה במי הים התיכון, או ההיטלטלות על חמור מהעיר חאלב שבסוריה לגליל השאירו את חותמם על הפריט. חותם זה ורבים נוספים מהווים חלק מההיסטוריה ומהסיפור של הפריט, ויש להימנע עד כמה שאפשר מלמחוק אותם. הם חשובים מאוד בעיקר בהיבט הסנטימנטלי, שלא פעם הוא-הוא המניע לשמר את הפריט. במילים אחרות, סיפורו של הפריט חשוב בתהליך השימור לא פחות מהחומר עצמו, כך ששימור ספסל מצריף ראשונים מאחת המושבות אינו נראה ולא אמור להיראות כמו סֶקְרֶטֶר (מכתבה) מארמון צרפתי מהמאה ה 18.

בשנים שחייתי באיטליה עבדתי, למדתי על מרכזיותה של תרבות השימור או השחזור (בלועזית רסטורציה) במדינה ונחשפתי לאומנות זו. אומנות השימור של פרטי עץ החלה דרכה כמלאכת יד שעברה בעיקרה מאב לבן וכיום זהו תחום מחקר מפותח ומתפתח, שבו ידע היסטורי על שיטות העבודה ועל החומרים המסורתיים משתלב בשימוש בחומרים מודרניים ייחודיים ובתפיסה של שימור מונע.

ביניים: הבדל בין שימור פריטים שימושיים לבין פריטים במוזיאון

שימור העץ מורכב מדיסציפלינות שונות. עץ רטוב הנמשׁה מסביבה ימית דורש התייחסות ייחודית שעיקרה הוצאה מבוקרת של הנוזלים מתאי העץ והחדרה של חומרים אחרים במקומם כדי למנוע קריסה מבנית. יצירות עץ המצופות בציור (כגון איקונות, פאנלים דקורטיביים, פסלים) או בהזהבה (מסגרות, אלמנטים דקורטיביים) דורשות התייחסות לחומרים המצפים את היצירה לצד הטיפול בעץ. ולבסוף, הטיפול בעץ בגימור טבעי נבדל על פי ייעודו ועל פי הסביבה שהוא נמצא בה: עץ אשר נמצא בחוץ חשוף יותר לתנאי הסביבה מאשר עץ הנמצא בתוך מבנה ולכן הטיפול בו שונה.

Ronen_2

צילום: רונן דור

סוגיה נוספת שיש להביא בחשבון היא ייעודו של הפריט. שימור רהיטים פרטיים בשימוש ביתי מחייבים התערבות משמעותית יותר שכן כיסא שמשמש בארוחת ערב שבת, למשל, צריך להיות יציב. לעומת זאת במוזיאון הפריטים נמצאים במקרים רבים בסביבה מבוקרת ונשלטת אקלים ולרוב אינם בשימוש כלל. כיסא זהה המוצב בתצוגה צריך לעמוד על רגליו עם תמיכה או בלעדיה, אך לא יישא משקל, ולכן אפשרי שימור בהתערבות מינימאלית.

המגמה בעולם השימור בעשורים האחרונים מתמקדת בפילוסופיה של שימור מונע המשתמש בפעולות פסיביות הן בשל העלויות הכרוכות בטיפול באוספים גדולים והן מתוך מחשבה שלא בהכרח עדיף לפריט כי יטופל בטיפול אקטיבי. סיבה נוספת היא השינוי בתפקיד המשמר במוזיאון: משימור אקטיבי ושחזור, לניהול האוסף שמאפשר מחקר ושמירה על הממצא.הכלים בהם ייעשה שימוש הם בקרה על תנאי הסביבה בהתאם לסוג ומצב חומר הגלם וללא פעולה אקטיבית בחפץ עצמו.

הבנת הרעיון העיצובי, שיטות החיבורים בין חלקי העץ ומקור הרהיט הם מהותיים להבנת האופן שבו ניזוקו הפריטים, ובמקרה שמחליטים על התערבות מסייעים למנוע שינויים בלחצים ובאיזונים המבניים. מאחר ועיצוב רהיטים התפתח לאורך השנים תוך גיוון סוגי העץ ושילוב סגנונות חדשים המשמר חייב להכיר את ההיסטוריה של העיצוב כדי לזהות בעיות ולהחליט כיצד לפתור אותן. לעצים שהיו נפוצים באזורים מסוימים, למינים חדשים אשר השתלבו במלאכת ייצור הרהיטים בעקבות חשיפה אליהם בקולוניות החדשות, ולסגנונות עיצוב ייחודיים גיאוגרפית יש תרומה למלאכת יצירת הרהיט. גם טכנולוגיות העבודה השתנו עם השנים. המהפכה התעשייתית, למשל, אפשרה שימוש רב יותר בכלים מכאניים דבר שבא לידי ביטוי ביכולת להקציע עצים לקורות דקות יותר תוך שימוש בייצור המוני ממוכן.

Ronen_3

צילום: אלי שטרן

ביניים: לשמר גם את חומרי הגלם

כך או כך, תחילת תהליך השימור בפריט הנה בהתבוננות וביצוע אנליזות: כך נבדקות יציבותו של הפריט והסיבה להידרדרות במצבו בניסיון לזהות ולהגדיר את גורמי הבליה בטרם נוקטים פעולה אקטיבית. גורמים אלה יכולים להיות רבים וממקורות שונים: אנושיים – עציץ רטוב שהונח על שולחן וגרם להתנפחות העץ, פיזיים – שחיקת מגירה כתוצאה משימוש או מעודף משקל, ביולוגיים – מזיקים שתוקפים את העץ, כימיים – חשיפה ממושכת לאור או אחסנה ארוכה במרתף לח.זיהוי גורמי הבליה מאפשר להבין את מצבו העכשווי של הפריט, מבהיר את השינויים הסביבתיים שאפשר לעשות כדי להפחית נזק עתידי, ומסייע בהחלטה באילו התערבויות יש לנקוט. כך למשל ארון המוצב סמוך לחלון נחשף לאור השמש: טווח קרני האור מכיל בנוסף על האור הנראה גם גלי אינפרה-אדום וגלי אולטרה-סגול. גלי האינפרה-אדום מחממים את העץ וגורמים לו לאיבוד נוזלים ולדפורמציה מוגברת; גלי האולטרה-סגול בעלי האנרגיה הגבוהה גורמים לפגיעה בגימור, לאיבוד ברק ולשינוי גוון העץ. במקרה כזה נהוג לשייף את פני השטח, אולם בפעולה שכזו נאבד את הגוון הייחודי של העץ שהתיישן, וכן סימנים רבים נוספים המהווים חותמות היסטוריות של הזמן. במקרה כזה אמליץ להשאיר את תריס החלון הצמוד לארון סגור בשעות היום, להקטין את שעות החשיפה שלו לאור, ובכך להאט את ההתדרדרות במצבו.

חשיבות רבה מיוחסת גם לחומרים שבהם השתמשו הנגרים והאומנים בעבר, כך שכשמבצעים התערבות אקטיבית משתמשים גם כיום בדבקים ובחומרי גימור מהחי ומהצומח. חומרים אלו הם במידה רבה הפיכים, ובכך תואמים עיקרון חשוב בשימור – עקרון ההפיכות – ולכן השימוש בהם בשימור הוא נרחב, לעתים בשילוב עם חומרים מודרניים סינתטיים ובהתאם למצבו ולייעודו של הפריט. יתרון נוסף של החומרים המסורתיים הוא היותם אורגניים, וכמו העץ מושפעים משינויים סביבתיים. הם פועלים בהתאם לדפורמציה שהעץ עובר, וכתוצאה מכך ניזוקים פחות. זאת ועוד:  שימוש בחומרים אותנטיים הוא למעשה גם שימור של חומרי הגלם, של שיטות עבודה ושל המראה המקורי.

קיימים רהיטים בהם ניכרים עקבות טיפולים קודמים של רסטורציה, ברמות מקצועיות שונות. במקרים כאלה יש לבחור בין שתי אפשרויות: להשאיר את התיקונים – כחלק מסיפורו של הרהיט ומההיסטוריה שלו, או להסירם – משום שהם יוצרים בעיה מבנית לפריט או שניכר בוודאות שאינם נכונים מבחינה עיצובית. טיפולים אשר גרמו לשינוי מהותי באופי הפריט, כמו למשל שידה שלסבתא שנצבעה מחדש בגוון שונה לפני שנים רבות, עשויים להיות חלק מהזיכרון הקולקטיבי המשפחתי של השידה. מה יהיה אם כן הטיפול הרצוי: האם להסיר את הצבע ולחזור לצבעה המקורי של השידה, או לשמר את צבעה המוכר לבני המשפחה? ההחלטה מורכבת. באיטליה, לדוגמה, תיקונים שלפריטי אומנות אשר נעשו לפני יותר מחמישים שנה מהווים על פי חוק חלק מההיסטוריה, ואסור להסירם.