ציורי הקיר הגדולים שנשכחו מהלב

בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה שימשו קירותיהם של בתי ציבור כבמה להצגת רעיונות ומסרים חינוכיים וחברתיים, וזאת באמצעות ציורי קיר גדולי ממדים. הציורים שולבו באדריכלות בתי הציבור בקיבוצים, במושבים ובערים והיוו נדבך תעמולתי נוסף להפצת האתוס הציוני והחברתי של המדינה המתגבשת. הציירים והאמנים שחיפשו שיטה אידיאלית לציורי קיר עמידים אימצו עד מהרה את אמנות הסגרפיטו להגשמת חלומותיהם, תוך שימוש בצבעי אדמה מקומיים.

משני

צילום: שי פרקש

בבסיס טכניקת ציורי הסגרפיטו נמצא ציפוי קיר הכולל שתיים עד שלוש שכבות טיח דק עשוי מחול קוורץ שהתגבש בטבע עם מינרלים ותחמוצות בגוונים שונים, מעורבב בסיד בור ובחומרי דבק. האמן מורח על הקיר שכבות טיח אחת על גבי השנייה, וטרם ההתייבשות מגרד את שכבות הטיח ויוצר ציור תבליטי צבעוני. הציור נוצר באמצעות חשיפת שכבות טיח תחתונות מבעד לעליונות. כלי הגירוד עשויים מפלדה ודומים בצורתם למברגים דקים. פעולת הגירוד נעשית על פי סקיצה של ציור שהכין האמן מראש ומביאה לחשיפה של השכבות העמוקות יותר, שלהן גוון צבע שונה. מכאן שמה של השיטה שפירושה “מגורד עמוק” (בלטינית: sgraffito). אמנות זו אינה מצריכה אמצעים מרובים ויקרים אך היא קשה לביצוע ודורשת מיומנות רבה ליצירת קומפוזיציות צבעוניות מעניינות.

מאבק בבלאי ובהזנחה

בארץ ישראל ציורי סגרפיטו יושמו בעיקר על קירות חיצוניים של מבני ציבור כמו בתי עם, בתי ספר, תחנות רכבת, תיאטרונים, מפעלי תעשיה ואנדרטאות. הנושאים עסקו בתעמולה וחזון: קיבוץ גלויות, סיפורי התנ”ך, הפרחת השממה, התיישבות, תעשייה וחקלאות. הם הוצגו במרחב הציבורי והיו נגישים לכל.

האיש שתרם יותר מכל אחד אחר לפיתוחה ושכלולה של אמנות ציורי הסגרפיטו בארץ הוא מרדכי הלפרין. הלפרין עלה לארץ בשנת 1920, עבד בחציבה במסגרת גדוד העבודה ובהקמת תחנת החשמל של רוטנברג בנהריים. בשנת 1935 התיישב בקריית חיים עם ייסודה. במלחמת העולם השנייה שירת הלפרין בבריגדה היהודית וכאשר שהה עם יחידתו באיטליה הושפע מיפי האמנות האיטלקית ובמיוחד מציורי קיר בטכניקת הסגרפיטו. כשחזר לארץ החל לחקור את חולות הנגב במטרה לייצר צבעי טיח עמידים לקירות בתים ובציור. ביתו בקריית חיים נהפך למעבדה לניסוי בשימוש בטכניקה בחול הנגב שהובא למקום בשקים, ועד מהרה הפך ביתו החד קומתי למקום מפגש לאמנים מכל רחבי הארץ.

item-newsletter

צילום: שי פרקש

ביתו של הלפרין נהרס, למרבה הצער, בתחילת שנות ה-80 ורק כתבות עיתונים ותמונות שנותרו בעיזבונו מספרים את סיפורו ואת מרכזיותו בפיתוח טכניקת ציורי הסגרפיטו בארץ. גם חלקן של היצירות האחרות ברחבי הארץ לא שפר עליהן: בלאי השנים והזנחה גרמו להתבלות היצירות, כיום בנות 50 שנה ויותר, ורבות מהן שצוירו על קירות חיצוניים נמחקו כמעט כליל, בעוד שאחרות זקוקות לחידוש ושימור נמרץ. ניצני תחיה מחודשת של ציורי סגרפיטו הופיעו בארץ בקיבוץ אור הנר בשנים האחרונות – פרי עבודתם של אמנים מדרום אמריקה.

שי פרקש

מתעד ומשמר ציורי קיר. בוגר לימודי תעודה בשימור המורשת הבנויה באוניברסיטת תל-אביב, מכהן כיו"ר ועדת ציורי הקיר בעמותת איקומוס ישראל, והנו חבר המועצה לשימור אתרי מורשת והעמותה לשימור נכסי תרבות. ליצירת קשר: shay_p-b@zahav.net.il

More Posts