פרופ' עירית עמית-כהן
בשני העשורים האחרונים עוברות על הקיבוצים תמורות מרחיקות לכת בתפיסות הערכיות, במבנה הארגוני-כלכלי ובהרכב החברתי, המשפיעות על התפתחויות במרחב הקיבוצי ובהן התכנון המרחבי והחזות הפיזית של הקיבוצים. כתוצאה מהתפתחויות אלה נפגע מעמדם של רבים מנכסי הקיבוץ ונופיו. אחדים מהנכסים והנופים נהרסים, אחרים ננטשים, ומצבם מידרדר. מבני ציבור רבים עוברים הסבה תפקודית, מבני משק ובתי מגורים משנים פנים, והתוכן החדש שנוצק לתוכם לא תמיד מתייחס לערכם ההיסטורי, הסגנוני והמרחבי.
צילום: עירית עמית-כהן
את התכנון, פריסת הנכסים במרחב הקיבוצי ועיצובם לא ניתן להסביר ללא הכרת עקרונות החברה הקיבוצית, ערכיה והעדפותיה. אלכס קשטן במאמרו משנת 1986 קרא לתכנון ולנכסים "מתווכים מוחשיים בין דורות" וגם הדגיש את תפקידם להעביר מדור לדור ידע, יכולות, נורמות, שאיפות ואמביציות של בעלי מלאכה מחוננים ומקוריים.
ראשיתו של המתאר הפיזי הקיבוצי ב"חצר". החצר ייצגה מודל יישובי, ששאב את עקרונותיו ממבנה חוות חקלאיות, חלקן חוות לימוד. בקיבוצים אחדים נותרה החצר כשריד היסטורי לספר את סיפורו של הקיבוץ. היא התאפיינה בהתכנסות כל התפקודים במרחב מצומצם, מוגן ומלבני – בתי מגורים בצד אחד, מבנים חקלאיים בצד האחר, וחדר אוכל ומאוחר יותר בתי ילדים – במרכז. מערך חסכוני זה נבע מהצורך לפיקוח ולהקטנת מרחקי הליכה. ברבות השנים, כשגדלה האוכלוסייה והכלכלה התמסדה, החלו מבני משק לחרוג מגבולות החצר ונדרשו לתכנון יעיל ופונקציונלי שיקדם צמיחה. אז כבר תוכננו אזורים תפקודיים כך שיוכלו להתרחב אך גם יופרדו מאזורים אחרים באמצעות שבילים או רצועות גנים. ההתרחבות אמנם ביטאה צרכים קיומיים, אך מוטיב החצר והחלוקה התפקודית נשמרו.
צילום: עירית עמית-כהן
במהלך השנים הקנו חוקרים ל"חצר הקיבוץ" ולחלוקה לשימושי קרקע תפקידים נוספים. רבים מהם הדגישו את תפקידם לייצג את יחסי הפרט והקהילה, ואף ציינו את חשיבותה של החלוקה לשני מתחמים מובחנים: האזור היצרני והאזור הקהילתי, לבטא את ערכי הקיבוץ: את ההבחנות בין צרכי הקהילה והפרט, בין השוויון והשיתוף ליכולתו של היחיד לבטא את רצונותיו. גם במודלים אלה הוצגו הדינמיות ואפשרויות ההרחבה המרחביות בהתאם לצרכי הזמן והשינויים בחברה הקיבוצית.
פנתיאון הזיכרון
נכסי המורשת בקיבוץ מייצגים שלושה מעגלי זיקה חברתיים: המעגל הפנימי (קהילת הקיבוץ), המעגל הקיבוצי-תנועתי והמעגל הלאומי. ניתן לבחון את הנכסים המשתייכים למעגלי הזיקה השונים גם על פי מיקומם במרחב הקיבוץ.
מעגל הזיקה הפנימי כולל נכסי מורשת תרבותית המייצגים את ערכי החברה הקיבוצית האינטימית, ערכים שהם ייחודיים לכל קיבוץ בפני עצמו. לנכסים אלה אין מיקום מובחן, והם פרושים במקומות שונים בכל קיבוץ וקיבוץ. הם מייצגים פרקים שונים בהיסטוריה של כל קיבוץ, ותכונתם הבולטת היא בהמשכיותם, שהתבטאה בהסכמה של כל הקהילה לדאוג לשרידותם בזיכרון חברי הקיבוץ, ומשום כך גם להותירם בנוף.
מעגל הזיקה התנועתי כולל נכסים המייצגים את ערכי התנועה הקיבוצית הרחבה ואת עקרונותיה. הנכסים המשתייכים למעגל הזיקה התנועתי מתארגנים לרוב במקבצים: לב הקיבוץ ונכסיו (הדשא המרכזי, חדר האוכל ומבני הציבור); חצר המשק, המתקנים והשימושים הנלווים; המתחמים החינוכיים (בית הספר או המוסד החינוכי, בתי הילדים, הגנים והפעוטונים); מתחמי המגורים והשטחים הפתוחים (השטחים הירוקים, מתחמי הספורט והפנאי). הנכסים המשתייכים למעגל זה מתאפיינים לרוב בהאחדה תכנונית-אדריכלית, הנובעת מהתנהלותן של ועדות התכנון בכל קיבוץ, שהוכוונו על ידי ועדה לתכנון ובנייה שפעלה בכל תנועה קיבוצית. תכונה זו מחזקת עוד יותר את מעמדם התנועתי והשתייכותם לזיכרון הרב-קיבוצי.
מעגל הזיקה הלאומי כולל נכסי מורשת תרבות המייצגים זיכרונות קולקטיביים של הציבור הלאומי הישראלי. זיכרונות אלה מתבססים על אירועים היסטוריים ודמויות שבמהלך השנים זכו להיכלל בפנתיאון הזיכרון האחראי להבניית זהותה של החברה הישראלית. רבים מנכסים אלה מייצגים אירועים ביטחוניים הנקשרים לתולדות ההתיישבות: תקופת המרד הערבי ומלחמת השחרור. לעתים אלה נכסים הנקשרים באישים שהשפעתם חרגה מגבולות הקיבוץ. נכסים אלה פזורים במקומות שונים ברחבי הקיבוץ.
מלבד מיון הנכסים על פי הזיקה החברתית והמיקום ניתן לזהות את פריטי המורשת גם על פי צורת התארגנותם במרחב: פריט מורשת, מכלול מורשת וציר מורשת. האוכלוסייה המתגוררת בקיבוץ מודעת לצורך בפיתוח נכסי המורשת שנבחרו או ייבחרו על ידה לשימור – מודעות הנובעת ממצבם הרעוע של הנכסים חסרי התפקוד, הזנחתם והתפוררותם. אולם למרות מודעות זו קיים חוסר ודאות כיצד לקדם את הטיפול בהם. לשם כך נדרש ידע בכלכלת השימור והכרת רצונות הקהילה. כלכלת השימור משמעה היכרות עם עלויות השימור והתאמת הנכס ההיסטורי לתפקוד שנבחר לו, כדאיות ההשקעה וכדומה. רצונות האוכלוסייה, התפקוד המועדף והיחס למיקום הנכס נקשרים ליחסה של אוכלוסיית הקיבוץ לערכיה ולנכסים המבטאים אותם.
צילום: עירית עמית-כהן
ככלל מעדיפים חברי הקיבוץ לפתח נכסי מורשת המצויים במרחבים שאינם חלק מהפעילות הימיומית של הקיבוץ. אזור המגורים או לבו של הקיבוץ (חדר האוכל, הדשא המרכזי, גני הילדים ומבני הציבור) הם האזורים בהם קיימת פעילות בכל שעות היום. באזורים אלה נמצאים נכסי מורשת רבים, שקיימת הסכמה רחבה באשר לחשיבות ערכיהם ולתפקידם לחיזוק הזהות הקיבוצית. מעטים מהנכסים הללו ממשיכים לתפקד בתפקודיהם הישנים (גני הילדים, המזכירות, פינת חלוקת הדואר בחדר האוכל, המרכולית). כל השאר חסרי תפקוד או שמתקיימות בהם פעילויות הנתפסות כזמניות ואינן תואמות לנכסים ולמאפייניהם. כך קורה, שמצבם הפיזי של רבים מהם מידרדר. לתוך נכסים אלה כדאי לצקת תפקודים התואמים את צורכי הקהילה הקיבוצית ולא את צורכי המבקרים לרגע. בתפקודים אלה נכללים חדר תרבות; מועדון לצעירים או לוותיקים; מרכזי יצירה (שתפקודם אינו מזהם או מרעיש); חדר תנועה וספורט ומרכול.
מורשת תרבותית מוחשית כוללת נכסים שנבחרו בקפידה על ידי קהילה משום תכונתם לשקף את ערכי עברה. את הנכסים הנבחרים מועידה החברה לדורה ולדורות הבאים, ולשם כך היא מטפחת אותם, דואגת לשימורם ומשלבת אותם בתכנון עכשווי המותאם לצרכיה. קהילת הקיבוץ שונה מקהילות אחרות בגלל השינויים המואצים המתרחשים בה. שינויים אלה מעניקים לנכסי מורשתה תפקיד נוסף – לייצג את היציבות ואת הרצף ועל ידי כך להקהות את ההשלכות השליליות של השינוי.
מארג הקשרים הייחודי בין חוליות המורשת, המייחד את "חצר הקיבוץ" המתחדש, הוא המעניק לה את חוסנה ומאפשר את המשכיותה. מארג זה מבטל את הגישה הקוראת להתייחס לקיבוץ כאל מוזיאון יישובי. הוא מדגיש את השילוב של השימור בפיתוח, את המפגש בין הישן והחדש ועל ידי כך מצדיק את הגדרתה של המורשת התרבותית – מכלול נכסיה התרבותיים של חברה אותם בחרה לשמר ולהוריש לדורות הבאים. שימור הנכסים ב"חצר הקיבוץ" אינו מבטל את הצורך להתאימם לרצונות ולצרכי חברה עכשווית, אך הוא מדגיש את ההכרה בייחודם של נכסי המורשת לבטא את הקשר למקום, את השינוי אך גם את הרצף וההמשכיות.
